קורות חייה מעוררי ההשראה
של רינה הלחמי (בוכובזה)

רינה הלחמי (בוכובזה) לבית נעים נולדה בטריפולי בט"ו אלול תרפ"ד (14.9.1924) למיסה וכמוס נעים. היא הייתה הילדה השישית משמונת ילדי המשפחה. אמה של רינה, מיסה, גדלה בבית עשיר מאוד; משפחתה עסקה בייבוא שנהב מדרום אפריקה. אביה כמוס היה צאצא למשפחה ממגורשי ספרד, ורבים מקרובי משפחתו החזיקו בתפקידים בכירים בממסד בלוב תחת שלטון האימפריה העות'מנית.  

רינה למדה בבקרים בבית הספר האיטלקי לבנות "מרגריטה דה סבויה", ואחר הצהריים למדה עברית בבית הספר המשלים "התקווה" של תנועת "בן יהודה". אביה היה תלמיד חכם ובקי בזוהר ובסודות התורה. רינה התעקשה גם ללמוד תורה עמו. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא נעתר לה. היא השקיעה בלימוד, הייתה מקשה בשאלות ומתאמצת ליישב אותן.  

ביתה של רינה היה ציוני מאוד, והעברית הייתה השפה המדוברת בו. באופן טבעי הצטרפה רינה בצעירותה לארגון המקומי "בן יהודה", שנוסד בתרצ"א (1931) ועסק בפעילות ציונית ובטיפוח השפה העברית בקרב יהודי לוב. כבר בגיל שש עשרה החלה רינה ללמד עברית לצעירים בבית הספר "התקווה", שבו היא עצמה למדה את השפה.  

במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו בקביעות חיילי "הבריגדה היהודית" להתארח בבית המשפחה. כך העמיקו בני הבית ובהם רינה את היכרותם עם החיים בארץ ישראל. יחד עם החיילים נהגו בני המשפחה לשיר משירי ארץ ישראל, ורינה רכשה בקיאות מושלמת במילותיהם. 

בהיותה בת עשרים ושתיים, בכ"ו אלול תש"ו (22.9.1946), נישאה רינה ליצחק "זאקי" בוכובזה, בחור צעיר שהגיע לטריפולי לצורך סיוע לדודו בניהול חשבונות בעסק גדול ועשה חיל בעבודתו, מה שהרשים את רינה.  

בנם הראשון של הזוג, אליהו, נפטר טרם מלאה לו שנה. הדבר היה טרגי מאוד עבור רינה. כעבור כמה חודשים הרתה בשנית. באחד החודשים הראשונים להריונה, בצהרי חג השבועות תש"ח (12 ביוני 1948), יצאה רינה לטיול במקום מגוריה ברובע היהודי בטריפולי. הדבר היה חודש לאחר הקמת המדינה, בתקופה מתוחה עבור יהודי לוב. סמוך לביתה פגש את רינה מכר ערבי שהזהיר אותה כי עומדות לפרוץ פרעות ביהודים ושעליה לשוב לביתה להסתתר. רינה לא היססה, ולמרות הריונה, חלצה את נעליה ורצה ברחובות כשהיא מזהירה בצעקות את תושבי השכונה על העומד להתרחש. פורעים רבים הגיעו לרובע חמושים בגרזנים במטרה להרוג את היהודים, אולם צעירים וצעירות יהודים רבים וחברי ארגון ההגנה המקומי – שאומנו בידי חיילי הבריגדה – נענו להתראותיה של רינה ונחלצו להגן על השכונה. רינה עלתה גם היא על אחד הגגות והצטרפה להגנת השכונה. התראתה של רינה סייעה רבות להיערכות מראש והביאה לנסיגתם של הפורעים, שנדהמו מחוסנה ומעוצמתה של ההגנה היהודית. למרבה הצער, יהודים בשכונות אחרות של העיר נרצחו ונפגעו בידי הפורעים. שמעה של רינה ותפקידה בהגנת הרובע היהודי יצאו למרחוק, וגם בהמשך חייה הוזמנה לספר על פועלה במאורעות אלו. 

לאחר המאורעות גבר מאוד רצונה של רינה לעלות למדינת ישראל המתפתחת ולהצטרף לכמה מאחיה שכבר עלו, אולם בעלה סירב, מחשש לפגיעה משמעותית בפרנסתו ובעסקיו. בנה השני, כלימו, נולד בסתיו תש"ט (1948). כשהיה בן שלושה חודשים החליטה רינה לעלות ארצה לבדה, מתוך תקווה שזאקי יבוא בעקבותיה. מאחר שהדבר הייתה בלתי חוקי אז, היא השיגה בתושייה רבה אישור יציאה לליווי נער פגוע נפש לאיטליה כדי שיתאפשר לה לצאת מגבולות לוב. באיטליה מצאה בית מחסה לנער הפגוע, והיא ובנה התינוק המתינו לעלייה במחנה מעבר. במחנה הוצעה לה משרת הוראה באיטליה, אולם היא סירבה בתוקף להשתקע במקום. רינה דאגה להביא למחנה גם את אחיותיה ומשפחותיהן, שנמצאו באיטליה. בחלוף כמה חודשים, בניסן תש"ט (אפריל 1949), קיבלו היתר לעלות ארצה באונייה.  

רינה ובנה, יחד עם אחיותיה, הגיעו למחנה שער העלייה בחיפה, ומשם עברו למעברת באר יעקב. אחיה בנימין, שכבר התגורר בשכונת פרדס כ"ץ בבני ברק ועבד בבסיס תל ליטוינסקי ("תל השומר"), הציע לה לעבור לגור בכפר נטוש סמוך למקום עבודתו. רינה לא היססה ולא פחדה, למרות שיממונו של הכפר והתנאים הקשים שבו. רינה, כלימו התינוק, אחותה ובעלה עברו לגור בכפר הנטוש "סאקייה", לימים העיר "אור יהודה". בכפר לא היו חשמל או מים, ועכברים ונחשים רחשו לרוב. רינה, גיסה ואחותה מצאו את עצמם נלחמים בהם בקביעות. רינה גם מצאה דרך להשיג מים: בכל בוקר הלכה עם תינוקה להתנדב כמבשלת בבסיס תל השומר. בדרכה חזרה מהבסיס הייתה נושאת את כלימו בידה האחת, ובשנייה – דלי מלא מים. כשגילה קצין בכיר בצה"ל באילו תנאים חיים רינה ובני משפחתה, דאג שבתי המשפחות בסאקייה יחוברו למים זורמים ולחשמל. 

בשבתה בארץ עם כלימו התינוק חשה געגועים רבים לבעלה זאקי, אשר מראש ציפתה שיגיע בעקבותיה לישראל. היא ביקשה ממנו במכתבים רבים להגיע לארץ לשהות עמה ועם בנם. בכל פעם שנודע לה על אונייה שמגיעה מטריפולי נסעה לחיפה לקבל את פניו, ותקוותה נכזבה שוב ושוב. בסופו של דבר החליטה לעשות מעשה: היא שלחה לאביה תמונה שלה ושל כלימו, ביקשה ממנו שיציג את התמונה לבעלה ויבהיר לו שאם לא יעלה, לא יראה אותם יותר. זאקי נעתר לדרישתה והגיע ארצה במהלך שנת תש"י (1949).  

זאקי המיר את הרכוש שהיה לו בלוב למטבעות זהב והביא אותם לארץ כדי שמשפחתו תוכל להתפרנס מבלי שיידרש לעבודות הקשות שניתנו לעולי צפון אפריקה באותן שנים. כשכלה הזהב והיה צורך לפנות ללשכת התעסוקה לחיפוש עבודה, הלכה רינה במקומו ועמדה בתור שהיה מיועד לגברים, דבר שלא היה מקובל אז כלל. בעזרת אישיותה והעברית הטובה שבפיה הצליחה להשיג עבור זאקי משרת נגר בחברת "סולל בונה", משרה שלא דרשה עבודה פיזית קשה ולרוב לא ניתנה לעולים מצפון אפריקה.  

באותן השנים הייתה רינה מעורבת בהבאת עולים ליישוב אור יהודה, שהלך וגדל. רינה שכנעה עולים רבים שהגיעו ארצה לעבור להתיישב במקום. עם ריבוי המשפחות והילדים בסאקייה – וגם עם גדילת ילדיה של רינה עצמה – עלה הצורך לפתוח בית ספר ביישוב. רינה וחברתה תקווה, בתו של רב היישוב כמוס עגיב, היו ממייסדיו. הן כינסו את הילדים בשעות הבוקר תחת עץ תות גדול. שם לימדו את הילדים עברית, תורה ועוד. בהמשך הצליחו לגייס מורים נוספים שעלו מטריפולי וצריף עץ ללמד בו. רינה גם העניקה סיוע רווחתי למשפחות התלמידים וערכה ביקורי בית בבתיהם. עם ייסודו הרשמי של בית הספר הייתה רינה למחנכת כיתה א'. בית הספר, הנקרא כיום "סעדיה גאון", פועל עד היום באור יהודה. 

כלימו, בנה הבכור של רינה, היה מאושפז בצעירותו בבית החולים תל השומר במשך תקופה ארוכה, ובמהלכה ילדה רינה את בתה הרביעית ניצה (שנקראה על שם אמה של רינה, מיסה). גם לאחר הלידה לא משה רינה ממיטתו של בנה. בחודשי חייה הראשונים אושפזה גם התינוקת ניצה בשל אדמת וחום גבוה. לאחר שבוע של אשפוז (בפברואר 1952, חורף תשי"ב) נאמר לרינה מפי הצוות, שהכיר אותה היטב במהלך תקופת מחלתו של כלימו, כי מצבה של התינוקת טוב והיא תוכל להשתחרר ביום הבא. אולם כשהגיעה רינה לקחת אותה למחרת, נתבשרה שהתינוקת נפטרה. רינה הייתה נסערת מאוד, אך לא זכתה לקבל מענה לתמיהותיה ולשאלותיה. רינה וזאקי התאבלו והשלימו עם המצב, ואף העניקו את השם ניצה לבת נוספת שנולדה להם. לרינה ולזאקי נולדו סך הכול שישה ילדים נוספים, מירה, ניצה (התינוקת שנעלמה), אריה, נורית, ניצה (השנייה) ודינה – כולם נולדו באור יהודה. 

חיי הקהילה באור יהודה היו מגובשים מאוד, ומעמדה של רינה בתוכם היה איתן ומשמעותי, הן כאשת חינוך וכמייעצת והן כדמות פעילה בקהילה. רבים הגיעו לביתה להתייעץ עמה, ובהם גם רבנים גדולים, בשל שכלה הישר, רהיטותה ופתיחותה לקדמה. כאשר הוקמה במקום קבוצת כדורגל, הקפידה ללכת למשחקים, לכבס את מדי השחקנים ולפנק אותם במטעמים. 

התנאים החינוכיים באור יהודה השתנו, ורינה לא הייתה שבעת רצון מכך. בשנת תשכ"א (1961) החליטה להעתיק את מגורי המשפחה לרמת גן. רינה מצאה דירת מגורים באזור מרכזי בעיר, והמשפחה עברה אליה. במסגרות החינוך בעיר סבלו הילדים מדעות קדומות בשל שם משפחתם בעל הצליל הערבי, החריג בנוף. רינה החליטה לשנות את שם המשפחה ל"הלחמי" עבורה ועבור ילדיה, ובעקבותיה נהגו כך גם בעלה ואחיו. 

רינה ביקשה לחזור ולעסוק בהוראה, אולם כעת נדרשה בידי משרד החינוך ללימודי תעודה בסמינר. כאם לשישה ילדים הדבר לא התאפשר לה. בסופו של דבר נאמר לה שאם תביא אישור על הסמכתה כמורה תוכל להתקבל למשרת הוראה. אחרי מאמצים רבים הצליחה להשיג אישור כתוב מלוב, אולם בגלל טעות של אחד מבני הבית, הוא הושחת בשוגג. הדבר סתם את הגולל על אפשרותה לעבוד כמורה, ובסופו של דבר הוחלט בעירייה לקבלה כסייעת בגן הילדים. את התפקיד הזה מילאה במסירות רבה והייתה דמות משמעותית עבור הילדים והוריהם. 

על מנת שתוכל לפרנס את משפחתה בכבוד ולתת לילדיה תחושה של שווים ברמת גן, עבדה בכמה עבודות – בבוקר בגן הילדים, בצהריים במעון ויצ"ו ובשעות אחה"צ – בניקוי כיתות בבתי הספר שבהם ילדיה למדו. הדבר אִפשר להם לקבל הטבות כלכליות והשתתפות בטיולי בית הספר ללא חובת תשלום. עם השנים והתייצבות מצבם הכלכלי, עזבה את עבודות הניקיון, אך הקפידה באדיקות להמשיך ולעבוד עם ילדי הגנים, שאחד מהם היה בסמוך לבית מגוריה. 

גם ברמת גן הייתה מחוברת לקהילה, וכאשר שמעה רינה על בעיות זוגיות ומשפחתיות בשכונה הגיעה למשפחות ודאגה לנסות ולפתור את הקונפליקטים בדרכים יצירתיות. היא התנדבה במסגרת ארגון הנשים יוצאות לוב בניהולה של רג'ינה מימון וסייעה לה בגביית צדקה ובמעשי חסד. במשך עשרות שנים הייתה הגבאית של בית הכנסת הלובי "אוהל רחל" הסמוך לביתה, דאגה לבאי בית הכנסת לתה חם ולעוגיות, ניהלה את סדרי הישיבה בחגי תשרי, עסקה בניהול הכספים בבית הכנסת ויזמה מגביות למען משפחות במצוקה. בשלב מסוים התיר לה הרב הרצל חודר, רב בית הכנסת, להשתתף בשיעורי התורה בעזרת הגברים, מתוך הכרה במעמדה. תחום נוסף שבו פעלה בעקבות השפעתו של הרב יצחק ברדע, יוצא טריפולי שהיה הרב הראשי של רמת גן, היה תמיכה באסירים בכלא רמלה. רינה הגיעה לבקר את האסירים, ובהם בן הקהילה עמוס ברנס שהורשע לשווא ברצח, הביאה להם ספרי תהלים לתפילה ונסכה בהם תקווה. 

בגיל שישים חלתה רינה בסרטן. לאחר טיפול מסור וליווי ותמיכה של משפחתה החלימה ועברה לגור אצל בתה. בהשפעת המחלה צמצמה את היקף פעילותה, אולם עדיין המשיכה להיות דמות דומיננטית במשפחתה המורחבת, לארגן את האירועים המשפחתיים בבית הכנסת הסמוך ולארח את בני משפחתה בביתה באירועים ובחגים. היא הובילה את ליל הסדר המשפחתי כפי שלמדה מאביה בטריפולי. 

בשנת תשנ"ז (1997) חלה בעלה יצחק והפך לסיעודי. עד לפטירתו, שלוש שנים לאחר מכן, דאגה לו ולכל צרכיו במסירות ובהתמדה. לאחר פטירתו של יצחק סבלה משנה קשה של צער וחולי, אולם בסופה התאוששה מהמשבר וזכתה לשנים לא מעטות של פריחה ועצמאות: בשנת תשנ"ח (1998) קיבלה את אות יקירת העדה בגין פועלה בטריפולי בפרעות תש"ח, באירוע שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון. הכרה זו הייתה משמעותית מאוד עבורה. היא רכשה רכב לבנה אריה, והוא לקח אותה לטיולים רבים ברחבי הארץ. היא הצטרפה למועדון לאזרחים ותיקים ברמת גן, ובו יצרה קשר טוב עם כל הנוכחים, עם חיילים מתנדבים ועוד. רינה השתתפה גם בפעילויות ובהצגות שהתקיימו במקום והייתה הרוח החיה במועדון. רבים מבאי המקום פנו אליה לעצה ולברכה ונעזרו בה. 

בשנת תש"פ (2020) הידרדר מצבה הבריאותי, והיא רותקה למיטתה. עד שנה לפני פטירתה, נהגו ילדים לשעבר בגן שלה, שכעת היו לאנשים בוגרים, להגיע בשמחת תורה למיטת חוליה עם ספרי תורה כדי לשמח אותה.  

בפורים תשפ"ג (7/3/23) הלכה רינה לעולמה, והיא בת תשעים ושמונה.