רגעים של עשייה וחוסן
בחיי רינה הלחמי (בוכובזה)

הילד גדל יפה, בלי עין הרע. אני מרגישה את זה בידיים שלי, כל יום הוא כבד יותר. אני שמה לב לזה בעיקר בדרך חזרה. אמנם, אנחנו לא גרים רחוק כל-כך מהבסיס, אבל עם דלי מים ביד אחת וכמוס בשנייה, זה נהיה קשה יותר. 

כל בוקר אני צועדת לתל השומר ומבשלת לחיילים אוכל חם וטרי, ובסוף כל יום אני מביאה משם דלי מים הביתה. היום שמעתי שמחר מגיעה עוד ספינה מלוב, אולי סוף-סוף זאכי שלי בא? ואם הוא מגיע, צריך להכין מספיק מים, לכן חזרתי לבסיס כדי להביא עוד דלי. זה לא בשבילו התנאים האלו שאנחנו חיים בהם. אחותי ובעלה התיישבנו בכפר סאקיה, כפר שהערבים נטשו במלחמה, ואני וכמוס הקטן שלי הגענו אחריהם. אבל זאכי… הוא קצת… קצת "אפנדי" כזה. כשיגיע, כדאי שיהיו לו מספיק מים. בלוב היינו רגילים לתנאים טובים יותר.  

בחלק הזה של הדרך יש אבנים שעדיף לא להיתקל בהן עם דלי מים ותינוק, ואני צריכה להיזהר בהליכה. זה לא מפריע לי, כמובן, שיש אבנים בסביבה. להפך, מאז שזרקתי ביחד עם אחותי אבנים על הראש של הפורעים ברובע היהודי בטריפולי כדי להרחיק אותם, אני אוהבת לדעת שיש כמה אבנים בסביבה. אנחנו אחרי המלחמה, יש לנו מדינה עכשיו והאזור הזה די רגוע, ובכל זאת אף פעם אי-אפשר לדעת.  

כמוס בוכה. הוא בטח ממש רעב. כפרה עליק, הילד שלי לא בוכה סתם. גם אמא שלו לא. ותאמינו לי, היו כבר סיבות לבכות. אבל מה יעזור לבכות? צריך לקום ולעשות. אני לא מתבלבלת, לא מול הפורעים בטריפולי, יימח שמם, ולא מול העכברים בסאקייה. כבר די חשוך עכשיו. בדרך כלל אני מגיעה הביתה לפני שנהיה חשוך לגמרי, אבל עם כל ההליכות האלו היום, התעכבתי. זה טוב, אפשר להניק כאן בלי שאף אחד ייראה, אפילו אם יעבור פתאום עובר אורח. רק צריך למצוא מקום מספיק יציב בשביל המים, שלא יישפכו, הדלי מלא כמעט לגמרי. 

ילד טוב, ילד טוב, כמוס. בטח תישן הרבה אחרי הארוחה. אולי אקח את הזמן הזה כדי לבדוק איפה יש עוד בתים מתאימים. אם יבואו לפה מחר אנשים חדשים, הם יצטרכו בית, מקום שיהיה להם טוב בו. בסוף גם זאכי יבוא, וגם לנו יהיה טוב פה, שלושתנו. רק שיבוא. פר'חמי ביך, עוד מעט תתחיל לדבר. השפה הראשונה שלך תהיה עברית והמילה הראשונה שלך תהיה 'אבא'. ילד עברי בארץ-ישראל, ישתבח הבורא. 

חשוך מסביב. חשוך בבית, אבל הכול בסדר. הנה גמילה יוצאת עם נר, בטח בודקת אם חזרתי. שתהיה בריאה אחותי, באמת לא נעים להסתובב בכפר בחושך. הכול נטוש ובבתים שורצים עכברים. מילא, עכברים, לפני שבוע, כשבישלתי וכמוס ישב ושיחק לידי, התקרב אליו נחש. הקטן שלי הסתקרן ורצה לגעת בו, מזל שראיתי בזמן. הרחקתי את כמוס והרגתי את הנחש עם אבן גדולה. כבר אמרתי שאני אוהבת אבנים. מאז, כל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני עוברת עם הנר כדי לבדוק שלא נכנס נחש, ואז אני מצטרפת לכמוס על הרצפה ומחבקת אותו חזק. שיהיה שמור. פעם יהיה כאן חיבור לחשמל, כמו בטריפולי, כמו בתל-אביב. יהיו גם מים זורמים. בינתיים, מסתדרים. גם במעברות אספקת החשמל לא מסודרת, ואם לא הייתי מתיישבת בסאקיה, היו שולחים אותי רחוק. אני נשארת כאן, עם אחותי וגיסי, וקרוב גם לאח שלי.  

*** 

נמל חיפה, סנט לוקס, מכאן כולם באים, לכן קוראים לו 'שער העלייה'. אני מוצאת מהר את הספינה שהגיעה מלוב. הפעם היא הגיעה בדיוק ביום שנקבע. לא תמיד זה כך. יש כאן עוד ספינות, אבל הרגליים מושכות אותי מעצמן לספינה הנכונה. האנשים מהסוכנות נמצאים שם עכשיו כדי לבדוק את כל המסמכים, וגם כדי לבדוק שאין חולים ואין חשש שיכניסו מגיפות. הבדיקה הזו תמיד לוקחת כמה שעות, אבל אני וכמוס שלי כבר כאן, מחכים. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו כאן, אולי גם לא הפעם האחרונה. לשנינו יש הרבה סבלנות.  

משפחות, משפחות, הן יורדות. הסיפון מתמלא אנשים. אין להם הרבה מזוודות. ההגירה לארץ לא חוקית בלוב, והם מנסים לצאת בשקט. גם בנסיעה התנאים קשים ואין מקום. אני תמיד שמחה לראות כמה אנשים מצליחים להידחס לספינה קטנה. גם הספינה שבאתי בה עם כמוס הייתה קטנה. הצטופפנו. הנוסעים נראים עייפים, חוששים. וגם מקווים. ויש למה לקוות כאן, אבל אם הם חושבים שהחלק הקשה מאחוריהם, הם טועים. כבל פעם אני רואה את הפרצופים שחשבו שיראו חלב ודבש זורמים ברחוב, ככה, בלי לקנות בחנות. אין דבש ובקושי אפשר להשיג חלב, אבל הכול בסדר. כלם מבינים את זה בסוף. אנחנו בארץ-ישראל. תמיד אפשר להסתדר. אני מסתדרת מצוין. הנה, נם מתקרבים. אני צריכה לגשת, לברר, לשאול אם זאכי נסע בספינה הזו.  

שאלתי. הוא לא בא.  

עדיין הוא חושש מהתנאים, מהעבודה שיצטרך לעשות, אולי יצטרך לסלול כבישים, זה מה שעושים כאן בדרך כלל כשבאים. הוא מעדיף להישאר בלוב, עם ניהול החשבונות ועם העניבה. כשהוא יבוא, הוא יגלה שהתנאים עוד פחות טובים משחשב. אבל הוא יבוא לכאן כדי להיות איתי ועם כמוס. בינתיים, אם כבר הגעתי לנמל, יש לי עבודה לעשות. אני רק צריכה דקה או שתיים כדי להתאושש. קיוויתי שיבוא. אבל אני צריכה לקום. סאקייה לא תישאר כפר נטוש. פעם היא תהיה עיר בארץ-ישראל.  

אני שומעת שלוחשים את שמי, "רינה בוכבזה". כמה משפחות מדברות ביניהן. אני מתקרבת אליהן למרות שאני לא מזהה את הפנים. 

"שלום, ברוכים הבאים!" אני קוראת לקראתם בקול גדול.  

"את רינה בוכבזה, נכון?" שואלת אותי אחת הנשים בערבית-טריפולטאית, פניה שיגעות כל-כך מטלטלות הדרך מאירות מולי, "את ואחותך עיכבתן את הפורעים כשזרקתן עליהם מהגג שמן ואבנים. יש לנו משפחה בטריפולי, הם סיפרו לנו שהאומץ שלכן הציל את חייהם". 

אני מחבקת אותה. אלו לא דברים שיש להם תשובה במילים. "תודה לאלוהים, אנחנו פה בארץ משלנו. אפילו חיילים יש לנו כאן. מה שמך?"  

"רחל", היא עונה.  

"יש לכם לאן ללכת? משפחה?" אני שואלת ורואה את פניה מרצינות. 

עוד משפחות נאספות מסביבי. עוד אנשים לחבק. הם מסתכלים על כמוס, מחייכים, פונים אליו בקולות תינוקיים. רוב המשפחות לא יודעות לאן ילכו. הן מחכות להכוונה של הפקידים, אם צפונה, אם דרומה. ההלם על פניהן. פתאום אני מזהה מישהי מוכרת מאוד.  

"אסתר", אני קוראת לה. 

היא מסתובבת ומחייכת, "המורה", היא עונה לי. בעברית. איזה יופי שהיא פה! 

"איך הגעתם? איך הייתה הנסיעה?" 

היא מהססת לפני שהיא עונה, "לא חשוב. העיקר שעכשיו אנחנו פה בארץ-ישראל". 

כנראה שהיא למדה ממני עוד כמה דברים, לא רק עברית. 

"כמה אני גאה בך שאת משתמשת בשפת הקודש", אני אומרת לה, "העברית שלך תעזור פה מאוד למשפחה שלך".  

אנשים נאספים סביבנו. הם שואלים אותי איפה אני גרה, ואני מספרת שאני גרה בסאקיה עם אחותי ושתי משפחות אחרות. אחר-כך אני מספרת שזה כפר ערבי נטוש במרכז הארץ. אין מים, אין חשמל, אבל יש אדמה כדי לגדל ירקות. 

"מה זה אומר נטוש?" שואל אותי אחד הגברים, מחזיק בידיו ילד קטן, "הכול הרוס?" 

"לא. יש בתים ונביא לשם כל מה שצריך. העיקר שנקים מקום חדש בארץ-ישראל", אני עונה לו, "בואו איתי. עוד מעט חורף. ובסאקייה יש בתים, לא אוהלים". 

"יש עכברים?" שואלת אותי רחל מהצד השני. 

"יש עכברים, גם נחשים", אני עונה. עדיף שידעו. שלא יגיעו ויברחו. 

המבט שלה מבוהל, זה ברור. אבל האמונה נותנת אומץ וזה הזמן להגיד לה את המשפט החשוב ביותר, "רחל, העיקר שזה בארץ-ישראל. את מבינה? בואו, אני אדאג לכם. נהיה ביחד והקדוש ברוך ישמור עלינו. תאמינו לי, רק כשנמצאים פה מבינים מה זו השגחה". 

הם מדברים ביניהם בשקט, מתייעצים. 

"נבוא", אומר אבא של אסתר. גם המשפחה של רחל מחליטה לבוא. אנחנו יוצאים לדרך חזרה, ביחד. מזל שהבאתי אתמול יותר מים, שיהיו להם לרוויה כשיבואו לבית החדש.  

כשאנחנו מסיימים לסדר את הבתים, כבר לילה. אבל הכול מונח במקום. אולי הם היו מפסיקים קודם, ישנים בתוך החפצים והמזוודות, אבל אני יודעת שחייבים לסיים לסדר לפני שהולכים לישון. מחר המשפחות החדשות שלנו ישמחו כשיקומו לבית מסודר. ועכשיו מאוחר כבר. כמוס נרדם וגם אני עייפה מהיום הארוך שהיה.  

לפני שאני נרדמת אני חושבת על המשפחות החדשות שבאו, וגם על מי שעדיין לא בא. יותר מדי זמן שהוא לא בא. אני חייבת למצוא דרך להביא אותו כבר. זאכי שלי, זאכי עם העיניים הירוקות, הוא צריך להכיר את כמוס. ובעזרת ה' גם יהיו לנו עוד ילדים. אם תהיה בת, נקרא לה ניצה. זה שם שהכרתי בזמן האחרון, החלק בצמח שממנו יוצאים וגדלים העלים והפרחים. שם יפה, שם עברי. דומה לשם של אמא שלי, מיסה. ניצה. זאכי חייב לבוא.