רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ספרנצה (תקווה) ברוך

ככל שאני מתבונן בה יותר אני מבין פחות. הנה אני, מותש וחרד, והנה היא – שעברה איתי את כל תלאות הדרך ואת התלאות שקדמו ליציאה לדרך – יושבת עם הבנות, כולה חיוכים, משחקת איתן ושרה להן שירים באיטלקית. 

אני יודע שאני צריך לקום מגדר האבנים הזו ולהתחיל לפעול, לעשות משהו, אבל אני לא יודע מהיכן להביא את הכוח לשם כך. אני עוצם מעט את עיניי, נותן לשמש לרכך ולנחם את הגוף, ומקשיב לשיריה ולפטפוט הבנות. אולי משם אאסוף שוב כוחות. 

"סמי, סמי", אני שומע לחישה עדינה. אני פוקח עיניים ורואה מולי את פניה האהובות של אשתי. כמה התבגרו פניה של ספרה שלי, כמה רזתה. המלחמה שינתה את כולם. חלק מהאנשים היא שינתה גם מבפנים אבל אותה שינתה המלחמה רק מבחוץ.  

החיים שלנו בבולגריה היו טובים, אבל הדברים השתנו בבת אחת. לא היינו מאמינים שכל-כך בקלות השלטון שם ייכנע לתכתיבים של הצבא הגרמני, אך זה מה שקרה. בלי הכנה, נאלצנו לוותר על חיי העושר והמותרות שהורגלנו בהם, ואז התגלו הכוחות שלה, האומץ, התושייה, ונצצו כאבן יקרה. בתקופת הרדיפות והפחד, בזמן המעצר שלי כשספרה והבנות נותרו לבדן עם הדאגה האיומה ואחר-כך בחודשי הגלות מהבית, ירד מאורחות חיינו כל ה"שומן", כל מה שהיה עודף. מאז, רואים רק את העצם: עצם האכפתיות, עצם הנתינה, עצם הרוח היכולה להתעלות מעל החומר. אבל עכשיו, הרוח צריכה להתעלות עוד יותר. חומר כבר אין. הכול נגזל.  

"סמי, הבנות רעבות. אני רוצה לפתוח את קופסת העוגיות שהבאנו. אין משהו אחר. תצטרף אלינו?"  

אני קם, מנער מעט את בגדיי מהאבק ומתקרב לשולחן שספרה אלתרה מארגז הפוך. את השולחן היא הניחה ליד ספסל, מאולתר גם הוא, מארגז אחר. על "הספסל" היא פרשה שמיכה עבה, שיהיה רך, אפילו כשאנחנו נמצאים כאן בחוסר כול ולא יודעים לאן מועדות פנינו. 

אני מעביר את ידי על השולחן והספסל, "רעיון טוב, יקרה. אלו קרשים חזקים, קניתי את הארגזים החזקים ביותר שיש והם החזיקו מעמד יפה בטלטלות המסע". 

ובאמת, הארגזים נותרו שלמים לגמרי לאורך כל הנסיעה. עברו את החלפת הרכבות בין תורכיה, סוריה ולבנון ועד שהגענו לארץ-ישראל, את הפריקה והטעינה במלונות דרכים במקומות השונים, את בדיקות המכס… ואת הגזל. תכולתם לא החזיקה מעמד – מישהו, או אולי, אנשים רבים, חמדו אותה. הכינור היקר שקניתי כהשקעה בכסף שנותר לנו – סטראדיוואריוס מקורי! – איננו. הרהיטים שארזנו – אינם. וכך גם הבגדים, המיטות, כלי המטבח והסרוויס היקר שהיה שייך לאמא שלי והיא נתנה לנו אותו כשהתחתנו כיוון שאהבה כל-כך את ספרה. 

"הארגזים נשארו, אז נשתמש בהם עכשיו למה שאפשר", ספרה מחייכת אליי חיוך קצת עצוב, קצת עייף, ובעיקר מלא בטוב-לב ותקווה. 

"רוזי, מרים, בואו, יש לי משהו להראות לכן", היא קוראת והבנות מגיעות בריצה, למשמע קולה. 

"אמנם הארגזים הגיעו ריקים. אבל דבר אחד הגיע בכל זאת. הדבר שבו ארזתי את אהבתי לכן ולאבא הגיע בשלום".  

ספרה מוציאה את קופסת העוגיות שלה. העוגיות שהכינה יום לפני שיצאנו לדרך. כשנכנסתי הביתה באותו יום והרחתי את ריח האפייה צחקתי לה, מה דחוף כעת – רגע לפני הנסיעה כשכל-כך הרבה הכנות עוד לפנינו – לאפות עוגיות? יש לנו די אוכל לדרך. אבל אספרנצה הסבירה לי, "אני לא יודעת מה התנאים שם, בארץ ישראל. גם כשהוגלינו מסופיה דבר ראשון בבית החדש אפיתי עוגיות. וככה גם עכשיו. אני רוצה שלילדות יהיה טעם של בית כשנגיע. שיהיה לנו מתוק". 

עכשיו, לאחר שהשלמנו את המסע, ספרה פותחת את הקופסה והחיוך נמחק מפניה. אני רואה שהיא מתאמצת לא לבכות מול הבנות ולוקח מידיה את הקופסה. טעם מר של עלבון וכאב ממלא את פי במקום טעמו של הבית השמח שהיה לנו. 

פתק. 

פתק עלוב וריח של עוגיות.  

פתק עלוב ומעליב ובו נכתב בתורכית, "העוגיות היו טעימות". 

בפינות הקופסה עוד נותרו כמה פירורים.  

"ארורים", אני פולט בזעם. דמעות של אכזבה מתחילות לזלוג על פניה של רוזי ואני מלטף את פניה. מרים לוקחת את הפתק מידי ומביטה בתמיהה. היא כבר יודעת לקרוא גם אותיות לטיניות ומפענחת לאיטה את המילים, אבל את הציניות והרוע שבהן אינה יכולה להשיג.  

"אבא, למה כתבו ככה?" מרים שואלת בפנים מתוחות. 

"כנראה שפקידי המכס חשבו שהכנתי להם את העוגיות וכתבו פתק תודה כי שמחו בעוגיות האלו", ספרה מזדרזת לענות. 

אני מביט בה בהפתעה, אבל מרים ממשיכה להקשות, "מה זאת אומרת חשבו? הם לקחו משהו בלי רשות! זה אסור!"  

ספרה מהססת הפעם לרגע ואני עונה במקומה, "מרים, יש אנשים שאמא שלהם לא חינכה אותם כמו שאמא שלך מחנכת אותך. יש אנשים שלא יודעים שאסור לקחת דברים. אנחנו לא כאלה".  

"בטח," מצייצת רוזי שיושבת בחיקי כדי להתנחם על האכזבה מאובדן העוגיות, "אנחנו לא לוקחים, אנחנו תמיד נותנים". היא מדגישה כל-כך את המילה האחרונה עד שכולנו מחייכים.  

"נכון, אהובה שלי", ספרה אומרת ומוסיפה כממתיקת סוד, "אתן יודעות ממי למדנו להיות כאלו, לא לוקחים אלא נותנים?" הבנות מקשיבות ברוב קשב, "אתן מכירות את הסיפור על סבתא מרים שלכן? שבשמה, מרים, קראנו גם לך?" 

ניצוץ של גאווה נדלק בעיניים של מרים ושתי הבנות זוקפות את אזניהן, מריחות שסיפור טוב עומד להחליף את העוגיות. גם סיפור טוב נותן הרגשה של בית.  

אני נשען לאחור, מקשיב לסיפורה של אשתי על אימי ומהרהר על הדמיון ביניהן, על אהבתי הגדולה וגאוותי הגדולה בשתי הנשים הללו.  

"כשאבא היה ילד, כשכל הדודים והדודות שלכן היו ילדים, אמא שלהם, סבתא מרים, הייתה שולחת אותם לבית-הספר. כמו כל הילדים בעיר. וכמו כל הילדים בעיר, גם הם הביאו עמם סנדוויצ'ים. בעצם, לא בדיוק כמו כל הילדים. היו ילדים בכיתה שלא תמיד היה להם אוכל, שהמשפחות שלהן לא תמיד יכלו לשלוח איתם סנדוויץ'. הילדים האלו באו רעבים לבית הספר והיה להם קשה להתרכז בלימודים.  

"ומה סבתא שלך הייתה עושה, מרים? עם כל ילד שלה היא שלחה שני סנדוויצ'ים. אחד בשבילו ואחד בשביל ילד שאין לו".  

"אבל לאבא יש הרבה אחים ואחיות, זה המון סנדוויצ'ים להכין!" מתרשמת מרים. 

כולנו צוחקים. "נכון", אספרנצה עונה לה, "היא עבדה קשה כדי לעזור לחברים. לפעמים, כשגם בבית לא היה מספיק לכולם, אבא והאחים שלו היו לוקחים סנדוויץ' אחד ומחלקים אותו חצי להם – וחצי לילדים אחרים. כך סבתא שלכן לימדה את כולם, לשים לב למי שאין לו ולעזור".  

"איך אמרת את זה קודם, רוזי? 'אנחנו תמיד נותנים', אני מנסה לחקות את קולה במדויק ושוב אנחנו צוחקים. 

אני מסתכל באשתי ובבנותיי ושוכח מעט את האכזבה והייאוש שתקפו אותי קודם. עכשיו אני רוצה לשמח את ספרה, "הנה העוגיות שלך המתיקו לנו את הערב בכל זאת, גם אם לא בדיוק כמו שתכננת". 

היא מחייכת ואני מתחיל למצוא כוחות חדשים.  

"סמי, חשבתי, אולי נצליח לבנות מהארגזים צריף קטן לגור בו? זה מה שנשאר לנו", מציעה ספרה. 

אני מסתכל על הארגזים. הם עשויים עץ חזק ויש מהם הרבה. כשיצאנו לדרך, חשבנו שנשכור לנו דירה קטנה בארץ-ישראל, אבל עכשיו כשכל הכסף אבד, אנחנו צריכים מקום לגור בו עד שאמצא עבודה. 

"את צודקת", אני משיב לה, "נשתמש בקרשים הללו לבנות לנו בית. בלי כל מה שארזנו בהם אין לנו דרך לקנות כרגע את מה שצריך. הארגזים יהיו לנו בית ורהיטים".  

"בואו, בנות", אני אומר להן, "נתחיל לבנות בית. אמא כבר בנתה לנו שולחן וספה".  

שעות ארוכות אני מנסה את כוחי בבנייה מאולתרת. ארגז-ארגז אני מפרק לקרשיו, מוציא מהם בעדינות את המסמרים כדי שלא יתעקמו ומעמיד את הקרשים זה על גבי זה. הבנות מסייעות לי כמיטב יכולתן, הן מוצאות אבן שתוכל לשמש כפטיש ומחזיקות את הקרשים בזמן שאני מחבר אותם. בינתיים, ספרה הולכת לחפש מכולת מקומית כדי לקנות בהקפה לחם או ירקות, משהו הרי צריך לאכול. כשהיא שבה אלינו, היא קוראת לבנות לארוחת הערב המאולתרת ואני ממהר לסיים את העבודה בעזרתה לפני שהחושך ירד. עד שמגיע הלילה, יש לנו חדר קטן, עשוי מקרשים.  

אנחנו מרדימים את מרים ורוזי בתוכו, בתוך הבית החדש שלנו, על השמיכה שהורדנו מהספסל, ומכסים אותן במעילים שלנו.  

לפני שגם אנחנו הולכים לישון, שעונים על ארגז נוסף, ספרה ואני מתבוננים בשמים החשוכים ובמעט הכוכבים הנוצצים בהם.  

"סמי, תראה כמה יופי. נעים לדעת שהמסע מאחורינו. שהגענו," היא אומרת. 

אני מתבונן בה שוב, לחייה שקועות וגופה שדוף. אבל יופייה עדיין שם בעיניה העמוקות והזוהרות. אני יודע שהאהבה שאספרנצה השקיעה בעוגיות, גם אם אינן, האהבה שהיא משקיעה בכל דבר, תחזיק אותנו באשר נלך. ביחד נקים בית חדש. אני מאמץ אותה חזק לליבי.  

"כשנעבור לגור בבית עם חשמל ויהיה לנו קצת כסף, נקנה מיד תנור אפייה כדי שתוכלי לאפות שוב ולשמח את הילדות ואת כל האורחים שנזמין", אני מבטיח לה. 

"אני מחכה לזה", היא עונה, "יהיה טוב להיות בבית משלנו, וכמו שרוזי אמרה, לתת". בחושך אני שומע שהיא מחייכת.