קורות חייה מעוררי ההשראה
של באג' דינה קלימיאן

דינה קלימיאן בת נוריאל וביבי נולדה כבת יחידה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה בהמדאן (בירת מחוז חמאדן) שבמערב איראן.   

בגיל תשע נישאה לאלעזר לאלזר ועברה לגור בבית חמיה. נישואין מוקדמים בעת ההיא היו דרך למנוע חטיפת בנות על ידי המקומיים. בין דינה להוריו של אלעזר התפתח קשר קרוב ואוהב, הם היו לה כהורים, ומהם למדה את חכמת הרפואה המסורתית וצמחי המרפא, שבה התמחו. לימים אלעזר היה הבעלים של חנות "הטארי" – לרוקחות וצמחי מרפא. 

לדינה ואלעזר נולדו להם שלושה בנים ובת. אלעזר ובתם התינוקת נפטרו במגפה קשה שפרצה בהמדאן בתחילת המאה ה־20. בעקבות המגפה סגרה דינה את החנות וברחה מהמדאן. בשוך המגפה שבה אל העיר עם שלושת בניה. דינה פתחה את החנות מחדש על מנת להתפרנס. בחור בשם משה קלימיאן, רווק צעיר שעבד עם אלעזר לפני המגפה, עמד לעזרתה בניהול החנות ובהתמודדות עם קשייה כאלמנה עם ילדים קטנים.  

לאחר זמן מה החליטו השניים להינשא. הילדים מנישואיה הראשונים היו כילדיו. לזוג נולדו ארבעה ילדים נוספים, דוד, רחמים, אליהו ובת זקונים בשם חנום. אמה של דינה, ביבי, עברה לגור עמם עד פטירתה.  

דינה צברה ידע רב בתחום צמחי המרפא ושמעה כמרפאת התפרסם בכל האזור. רבים מבני הקהילה היהודית הגיעו אליה, וגם שכנים שאינם יהודים. גם רופאים מהאזור היו מבקשים את עצתה כמומחית לצמחי מרפא. היא סירבה לקבל שכר על עבודתה כמרפאה, ולרוב אנשים היו גומלים לה במתנות אישיות. היא הייתה מסייעת בלידות של יהודיות ומוסלמיות, ונהגה להישאר כשבוע בבית היולדת לטפל בה. רק לאחר מכן שבה לילדיה שלה. בשל חכמתה החלו האנשים להתייעץ אִתה, לא רק בעניינים רפואיים, אלא גם בשאר אתגרי החיים. 

דינה ייחסה לחינוך חשיבות רבה והתאמצה מאוד שילדיה ירכשו השכלה ראויה. את בניה שלחה ללמוד בבית הספר של "אליאנס", כיוון שרצתה שבנוסף למקצועות הכלליים ילמדו גם מקצועות קודש, עברית ולשון. דינה לא ידעה קרוא וכתוב, והתעקשה שבתה הצעירה, חנום, תלמד בעצמה. היא אף עודדה את בנות הקהילה לרכוש השכלה. לאחר שידעו קרוא וכתוב, יזמה דינה שיעור לנשים בכל שבת בצהריים בקבר מרדכי ואסתר. הבנות הצעירות נקראו ללמד את הנשים המבוגרות בקהילה ולהקריא להן את פרשת השבוע.4  

בשנות מלחמת העולם הראשונה אילץ המצב הכלכלי את משה להעתיק את עסקיו לעיר מלאייר, שהיתה קטנה ופשוטה יותר מהמדאן. כדי לאפשר לילדיה את החינוך שרצתה עבורם, נשארה דינה לבד עם שבעת ילדיה בהמדאן, שהייתה עיר של תרבות והשכלה. משהתארכה תקופת שהותו של בעלה במלאייר ואחרי הפצרות רבות, הודיע לה משה כי אם לא תצטרף אליו ייאלץ לקחת אישה נוספת במלאייר. בצער רב על הפגיעה בהשכלת ילדיה עברה דינה עם הילדים אל בעלה במלאייר. בעוזבה נשקה דינה לכל דלת ומנעול בביתה בבכי גדול.  

בהגיעה למלאייר התחילה מיד לחפש מסגרות לימוד ראויות עבור הילדים. היא שלחה אותם ללמוד באופן פרטי אצל מורים מקומיים. הבנים למדו הנהלת חשבונות, ובתה חנום נשלחה לאישה משכילה, שלימדה אותה עברית ופרסית, תפירה ורקמה. 

דינה נוכחה לדעת כי החיים היהודיים במלאייר זקוקים לחיזוק. היא לקחה על עצמה ללמד את אנשי הקהילה דיני כשרות, גייסה תרומות לבניית מקווה טהרה וארגנה אירועים כדוגמת בריתות, אירועי בר מצווה וחתונות למשפחות שידן אינה משגת. כמו בהמדאן, ייסדה גם במלאייר שיעורי שבת לנשים שהעבירו בנות הקהילה הצעירות.  

במלאייר התגוררו דינה ומשפחתה בבית גדול ב"מהלה" (MAHALE), שכונת היהודים. ביתה היה פתוח לכול. במטבחה בנתה תנור לאפיית לחם, ובפסח הכשירה אותו לאפיית מצות עבור כל בני הקהילה. ילדיה הנשואים גרו בקומה השנייה שבביתה. בתה חנום חיה אצל הורי בעלה, אולם לאחר כמה הפלות והריונות קשים הוחלט כי הזוג יעבור לגור עם דינה על מנת שתטפל בחנום ותחזק אותה. בזכות עזרתה הרבה של דינה, חנום ילדה וגידלה תשעה ילדים. 

דינה עודדה את ילדיה, אף שהיו מאבות שונים, לחיות באחווה ואהבה זה עם זה. כשהתחתנו נהגה כך גם עם כלותיה וחלקה כבוד והערכה לכולן. היא טיפחה יחסים חמים וקרובים בין בני המשפחה לדורותיהם. כל פירוק או פירוד במשפחה או בקהילה היה לזרא בעיניה. בשל כך גם התנגדה מאוד לרכילות ולשון הרע. 

בקהילה השכינה שלום בין בני זוג ובין משפחות, יעצה לזוגות ועזרה בשידוכים. היא גם הובילה מהלך יוצא דופן מול יהודים שהפכו לבהאיים. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים היו יהודים שהמירו את דתם באופן מלא או חלקי לדת הבהאית (מה שאפשר להם להשתלב בחברה הסובבת, תוך שמירה על חלק מאורחות החיים היהודים). יהודים רבים נמנעו מקשרים עמם, אך דינה, מתוך רצון לשמור על הקשר שלהם לקהילה היהודית, הקפידה להשתתף בשמחות שלהם ואף טרחה להגיע כשבידיה כלים כשרים שלה ולבשל לאירועים הללו. כך ידעו שאר היהודים שהאוכל כשר וניתן להיות שותפים בשמחה. גם בנה של דינה ביקש להינשא לכלה בהאית. דינה בחרה שלא להתנגד ולהילחם בכך, אלא להפך – לצרפה כך בחזרה ליהדות. היא לימדה את כלתה הלכות כשרות וטהרת המשפחה והייתה מגיעה באופן קבוע לעזור לה בהכשרת הבשר.   

בחורף תרצ"ה (1934) נפטר משה. דינה המשיכה לדאוג למשפחתה ולקהילה ולשמש ראש המשפחה בפועל.  

בתחילת שנות הארבעים נחשפה דינה לשליחים שסיפרו על האפשרות לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. דינה, שחלמה שנים ארוכות לעלות לירושלים, חיפשה דרך לממש את חלומה. בשנת תש"ו (1946) עברה עם בנה דוד לטהרן והחלה לאסוף מידע על אפשרויות עלייה. בשנתיים שלאחר מכן דאגה ששאר ילדיה יגיעו לטהרן, חלקם אף גרו עמם בבית. דינה דאגה לדרכונים לכל בני משפחתה וליקטה כל מידע שיכלה על אפשרויות העליה ועל החיים בישראל. אף שלעִתים שמעו על קשיי החיים בארץ או נוכחו לדעת כי העלייה עצמה תהיה מסובכת, דרבנה דינה את כולם באמונה רבה לארוז ולהתכונן לעלייה. על עיקרון אחד התעקשה לאורך השנים הללו: כל המשפחה תעלה ביחד, לא ייפרדו למשפחות גרעיניות ולא יעלו לפי שכבות גיל, אלא יחפשו דרך שבה תוכל קבוצה גדולה המונה שבעים ושמונה נפשות לעלות יחד. בשנת 1949, במהלך החיפושים אחר נתיב עלייה, נתנה דינה מבטחה ביהודי פרסי שכבר חי בארץ, וקנתה דרכו כרטיסי טיסה. כשהגיעו למטוס הובהר להם כי הכרטיסים מזויפים וכי כספם נגזל מהם. עבור דינה היה זה משבר גדול, כולם כבר מכרו את בתיהם ונכסיהם והגיעו עם ילדים מוכנים לעלייה וללא מקום לשוב אליו. הם עברו למחנה מעבר שהוצע להם מטעם אנשי הסוכנות, ושהו שם כארבעים וחמישה ימים בניסיון למצוא פתרון לעלייה משותפת שלא תאלץ אותם להיפרד זה מזה. דוד, בנה של דינה, הצליח לאחר מאמצים רבים לארגן להם מבריחים, והם יצאו למסע רגלי מפרך דרך תורכיה. לאורך כל המסע עזרה דינה לילדיה ונכדיה ועודדה את משפחתה בדברי אמונה וערגה לירושלים.  

בשנת תשי"א (1952) הגיעה דינה לישראל. בתחילה הגיעה לשער העלייה בחיפה, ולאחר מכן לפרדס חנה. משם המשיכה המשפחה למושב שואבה. גם בארץ שימשה דינה כראש המשפחה המורחבת. בתוך המציאות החדשה והדוחקת, כלכלית ונפשית, היא המשיכה לדאוג לשלום בית אצל ילדיה ובין שכנים במושב ונותרה דמות חינוכית ויועצת כשם שהייתה באיראן. 

לאחר שהתיישבו בשואבה והחלו לעבד את אדמתה, דרשה המדינה כי העולים יעזבו את שואבה ויעברו לנגב. בניגוד לרצונה ולרצון המשפחה, שרצתה להישאר בקרבת עיר הקודש, נאלצו העולים להתפנות למושב מסלול בנגב, שבו חיה עד פטירתה. דינה זכתה להגיע לגבורות בבריאות איתנה. סמוך לפטירתה חלתה והייתה מרותקת למיטתה, בעוד בתה חנום ונכדתה אורה טפלו בה. טרם מותה ציוותה את בנה שלא יטמנו אותה במושב מסלול אלא בירושלים. היא נתנה לו את תכשיטיה כדי שיקנה לה חלקת קבר בהר המנוחות.  

דינה בת נוריאל וביבי נפטרה במושב מסלול בכ״ג בתמוז תש״כ (18.7.1960). כבת 85 נפטרה דינה בדעה והכרה צלולה, בעודה מוקפת בבני משפחתה. 

היא נטמנה בהר המנוחות, גבעת שאול ירושלים.  

4 הקריאה נעשתה בפרסית, מחומש מתורגם. המנהג לקרוא בשבת בצהריים רווח בפרס, והיה מנהג של גברים בלבד.