רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ד"ר רגינה דנון

ד"ר רגינה דנון עומדת בתחנת האוטובוס. בידיה הבורקיטס שאפתה הבוקר. נוסעים נוספים מתקבצים לידה, גם בידיהם חבילות. כל חבילה וניחוחות הבית שהיא נושאת איתה. העיניים מתבוננות סביב, בוחנות, האם כולם פה נוסעים לבית המעצר? לאיזו מחתרת משתייכים ילדיה של זו ולאיזו ילדיה של האחרת?  

רגינה אינה שתה ליבה לא לאלו ולא לאלו. גם את המבטים הננעצים בה אינה חשה. היא עומדת זקופה, מתבוננת בכביש כדי לראות סימן לאוטובוס מתקרב. בראשה מחשבות על בנה, על גבורתו, על עתידו. היא גאה בו וחוששת לו, מקווה שלא יאונה לו כל רע. פעולות המחתרת מסוכנות, היא יודעת זאת היטב. אל חדר הריפוי שלה ושל בעלה מגיעים בחשאי פצועי אצ"ל כדי לקבל טיפול מידיהם, זוג הרופאים של יפו.  

בעלותה לאוטובוס רגינה מתיישבת מלפנים. היא אוהבת לראות את נופי הארץ. ההרים והחורש בדרך ללטרון שונים כל-כך מנופיה של יפו, עיר מגוריה. המראות מתחלפים מהר ומזכירים לה את הרכיבה החופשית על הסוס במרחבים הגדולים של ילדותה. את החופש הזה, היא מהרהרת, לא יוכל לקחת איש, גם לא הבריטים שעצרו כך את דוד. החופש נטוע בתוכה, מאפשר לה לחיות את חייה לפי אמונתה.  

מרחוק היא רואה כפרים ערביים. ושוב משיג זיכרון את מחשבותיה – הפעם של מטופלת שהגיעה מאחד הכפרים שבדרך לירושלים. היא זוכרת את בכיה כשהסבירה שהגיעה עד אליה כי חששה שבעלה ייקח אישה אחרת אם לא תהרה בהקדם. ליבה של רגינה נכמר עליה, כמה שמחה שהצליחה לעזור לה להרות. מעניין מה עלה בגורלה מאז.  

האוטובוס העייף מיטלטל בדרכים זמן רב עד שהוא מגיע לתחנה הסמוכה לכלא לטרון. שוטרים בריטיים בכל מקום. אוסף האנשים שנסע איתה מתפזר ורגינה צועדת בתוך קבוצת הורים. מבקרי האסירים מהמחתרות הציוניות מופנים למחנה משנה א'. לאחר כברת דרך, היא רואה את דוד, בנה האמצעי, מטאטא רחבת עפר הסמוכה לשער. מי היה מאמין, דוד שלה, שניסה להתחמק ממלאכת הניקיון בבית, מטאטא פה אצל הבריטים… מה שהחינוך שלה לא עשה, עשו הבריטים, היא חושבת. 

ליבה שמח לקראתו. "דוד", היא קוראת לו ומנופפת. בנה מרים את מבטו בחיוך מופתע, "אמא!" הוא מסיים את מלאכת הניקיון בזריזות ופוסע לעבר נקודת המפגש עם המבקרים. רגינה מחבקת ומנשקת אותו, ממלמלת מילות חיבה בספניולית. "די אמא, אינני ילד עוד", הוא אומר. "בטח שאתה ילד! גדול, גיבור, אבל תמיד ילד שלי ." דוד מחייך. העברית של אמו מצחיקה אותו. הוא התגעגע לשמוע את קולה ואת המבטא הבולגרי הכבד שלה. הם יושבים יחד על ספסל המבקרים. רגינה מושיטה לו את הקופסה.  

"מאכילים אתכם כאן הבריטים?" היא שואלת.  

"לפעמים", מחייך דוד ומריח את ריח הבורקיטס, ריח הבית שלו.  

"נו, תאכל", היא מפצירה בו.  

"לא אוכלים פה לבד, אמא. אקרא לחברים שלי."  

"אני שמחה לשמוע שיש לך כאן חברים ועוד יותר אשמח לפגוש אותם." 

דוד מסתובב ושורק. סביבם מתאספים נערים ונערות. "צעירים כל-כך," חושבת רגינה. כולם מתענגים על האוכל הביתי ורגינה שמחה להאכיל את הילדים העבריים הללו.  

"גברת דנון, המאפה הזה טעים מאד!" אומר אחד החברים. נערה יפה פונה לרגינה בלדינו, "תודה רבה, הבורקיטס טעימים מאד ובעיקר… הם מזכירים לי את הבית".  

"אה!" מתרגשת רגינה, "מאיפה את?"  

"מירושלים", עונה הנערה.  

"גם מירושלים מגיעים הנה!"  

"כן אמא, יש כאן חבר'ה מכל הארץ. עכשיו נוכל לטייל לכל מקום." מחייך דוד וקורץ לאמו. 

הביקור קצר מדי. שעה קלה לאחר שהם מסיימים לאכול,  מגיע חייל בריטי הפוקד על בנה וחבריו לסיים. בדרכה חזרה, הקופסה שבידה של רגינה ריקה וקלה יותר, אך ליבה כבד. דוד נשאר כאן, במחנה, והיא נוסעת הביתה בלעדיו. כמה הייתה רוצה לקחת אותו איתה. הוא בסך-הכול נער, מה לו ולמקום הזה עם כל הקצינים הבריטיים ועיניהם הקרות? דוד גיבור אמיתי, ביטחונו בצדקת הדרך מעניק לו כוח להתמודד. צעירים מכל המחתרות נמצאים איתו בבית המעצר, דנים כל היום בעניינים שברומו של עולם. הלוואי שנעוריהם היו קצת יותר נורמליים, קצת יותר רגועים. העייפות גוברת עליה והיא מניחה את ראשה על חלון האוטובוס. איך נוציא אותו מכאן? הערב תדבר עם משה, בעלה. עליהם למצוא רעיון. 

האוטובוס עוצר בתל-אביב. רגינה ממשיכה לבהות דרך החלון כשהיא שומעת מישהי פונה אליה בערבית, "דוקטור? הגענו לתל-אביב, דוקטור". 

רגינה מחייכת חיוך עייף. מבעד לדמדומי ההתעוררות, היא מזהה את אחת המטופלות הוותיקות שלה במרפאה, "תודה". הן יורדות מהאוטובוס יחד. המטופלת מבינה מהיכן מגיעה רגינה ולא שואלת יותר מדי שאלות. "גם הבן שלי, הגדול, היה עצור", היא אומרת, "הילדים היום לא רגועים, לא יודעים לחכות בשקט שהבלגן יעבור, בוערים להצטרף, זה לא טוב, לא טוב. שיחזור לך מהר הביתה, אינשאללה".  

רגינה שותקת ומהנהנת. אין היא חשה כל איבה או טינה לשכנותיה הערביות, אך צעירי המחתרת פועלים נכון בעיניה והיא תומכת בפעילות של בנה, מסוכנת ככל שתהיה.  

"דוקטור, יש לי שכנה, ארמנית, אישה טובה אבל מה, מסכנה, אין לה ילדים", ממשיכה המטופלת.  

"למה היא לא באה אליי?" שואלת רגינה.  

"זה העניין דוקטור… הם… אין להם מספיק כסף לשלם, אמרתי לה הרבה פעמים שתלך אלייך אבל היא מתביישת כי אין להם…"  

"תבואי איתה את, תבואו מחר", פוסקת רגינה בענייניות, "בגלל כסף לא יהיו לה ילדים? נראה מה אפשר לעשות".  

מאז עלו לארץ וראו את הנעשה בה, פתחו רגינה ומשה מרפאה פרטית והחליטו כי אליהם יוכלו כולם לבוא ולקבל טיפול, עם פנקס ובלי פנקס, עם כסף ואם קשה – גם בלי. המציאות פה מורכבת וצריך להתנהל בה ביושרה ובכבוד, זאת מבין כל בר-דעת (שלא כמו בסינמה שבתה הגדולה מרבה לבלות בה. פעם אחת הזמינה אותה להצטרף אליה להצגה ראשונה. כמה מניירות, כמה בלוף, רגינה לא שבה עוד לסינמה ולא הבינה מה מוצאים בה האחרים). את מחשבותיה קוטעת שוב העומדת לצידה, "אני רוצה שתדעי דוקטור, כולם יודעים שאתם אנשים טובים. ואם יהיו בעיות ביפו, אני ובעלי נדאג לכם". רגינה מביטה בה מופתעת, לרגע איננה מבינה על מה מדברת המטופלת שלה, אין הם חשים כל פחד בשכונה. "תודה," היא מחייכת בחום, מתרגשת מהמחווה, "אנחנו בסדר, אבל אני מעריכה את זה. תודה". הן ממשיכות ללכת ביחד לכיוון יפו ונפרדות לשלום בכיכר השעון, זו לביתה ולמשפחתה וזו לביתה ולמשפחתה. 

בעודה עולה במדרגות הביתה, נורה כבר פותחת לה את הדלת, והמשפחה מתקבצת. כולם רוצים לשמוע על דוד. רגינה ממספרת על תנאי המעצר, על מה שסיפר דוד ועל קורותיה בדרך. לפתע, בתוך המתח והדאגה, עולה על פניה של רגינה חיוך שהופך לצחוק מתפרץ. בני המשפחה מביטים בה מופתעים, אך רגינה אינה מצליחה לעצור את הצחוק. "אתם יודעים איך מצאתי אותו??" דמעות נקוות בצידי עיניה, "עומד ומטאטא את הכניסה למחנה." בנותיה מצטרפות לצחוקה ורק משה, בעלה, תמה – מה הצחוק הגדול?! 

כשהן נרגעות, רגינה מסבירה למשה, "לא היית בבית באותו יום, אחותי הגיעה לביקור ויצאנו לטייל על שפת הים לפנות ערב. לפני שיצאנו ביקשתי מהילדים שינקו את הבית. כשחזרנו ראינו את הבנות מנקות במרץ, ואילו דוד ישב וקרא! אני… איך לומר… קצת…"  

"קצת? אמא את נזפת בו כהוגן," קוטעת אותה אידה ונורה מוסיפה, "נתת לו שיעור בשוויון. דוד אמר שניקיון הוא עניין לבנות. איזה נאום נתת לו…"  

נורה מתחילה בחיקוי, "עניין לבנות… ווויייייי. עניין לבנות. דוד, אם היה אכפת לי מה עניין לבנות ומה עניין לבנים לא הייתי היום רופאה והרבה נשים פה בארץ היו נשארות בלי בנים ובלי בנות. וווויייי עניין לבנות. הבדל בין בנים לבנות יש רק בגוף, בדברים שאף אחד לא רואה וגם לא צריך לדבר הרבה. אבל ידיים כדי לנקות – יש אותו דבר, רגליים – אותו דבר, שכל להבין – אותו דבר ופה – אותו דבר לדבר שטויות".  

משה מצטרף לצחוק, הוא יכול לדמיין את התמונה בעיני רוחו. אחרי שכולם נרגעים, רגינה נאנחת, "הוא ילד טוב. עכשיו אני חושבת, הייתי צריכה להוסיף גם לב."