רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ליזה חדד

אני אוהבת לקום מוקדם, ככה אני מספיקה לראות את הוריי יושבים על הספסל שלהם, שותים קפה של בוקר ומתלחשים ביניהם כדי שלא להעיר את הישנים. כך הם פותחים את היום, ברגעים של קרבה וחסד .המילים הן מילים של שגרת בית ומשפחה, אבל המנגינה היא של חיבה וכבוד. ככל שאני מתבגרת חולפת בי יותר המחשבה: "כזה ספסל אני רוצה גם בבית שלי".

כשאני יוצאת מחדר הרחצה הספסל ריק. אני ניגשת למטבח, שם אמא כבר עובדת במרץ.

"בוקר טוב".
"בוקר טוב חביבתי!"
אמא מסתובבת אליי כדי לתת חיבוק, "בואי, אכין לך חלב חם ותארגני לעצמך משהו ללימודים".
"מי כאן? מתי הספקת ללכת לנמל?" אני מצביעה על המזוודות המונחות בכניסה לבית ומבינה שמתישהו, כשישנתי, הגיעו אורחים חדשים.
"משפחת יאנה, את זוכרת אותם? לפני חודש היו כאן ההורים. עכשיו הגיע הבן שלהם, ציון, ובא לכאן מיד. לא הייתי צריכה ללכת כדי להביא אותו".
"איפה הם ישנים?" אני מופתעת. הרי תמיד כשמגיעה משפחה אני ואחיי מפנים את חדר השינה, ואילו הפעם קמתי בחדר שלי.
אמא רואה את התהייה בעיניי, "זה רק אדם אחד. אתם כבר ישנתם, ומצאנו מקום, אל תדאגי. את יכולה לעזור עם צבייה?"
"לקחת אותה לגן?"
"כן. אני ממהרת לשוק, יש לי היום הרבה לעשות".

לאמא שלי יש תמיד הרבה מה לעשות – אבל יש ימים שהם אפילו עמוסים יותר. אני מהנהנת וניגשת להכין כריכים לי ולאחותי.

כשאני חוזרת הביתה מבית-הספר, הוא ריק ושקט. אני עוברת בכל החדרים כדי להבין מי נמצא ומה מתרחש. סבא שוכב במיטתו, אבל אמא וסבתא לא בבית.

"אולי באה אונייה" סבא אומר בקיצור, כי הדיבור כבר קשה עליו.

הבית שלנו תמיד שוקק חיים, שקט הוא מצרך נדיר. אם אמא וסבתא הלכו לנמל ואם תגיע אונייה מתוניסיה – נראה שהערב יהיו פה הרבה אורחים. ההורים שלי מזמינים את כל העולים מהקהילה שלנו בג'רבה להגיע לכמה ימים של קליטה רגועה וביתית בארץ. הם יודעים איזה מסלול מפרך מחכה לעולים – מעברות, אוהלים, מקומות רחוקים – ולכן מנעימים להם את ההתחלה הקשה וחולקים להם עצות טובות.

בימים כאלה הבית מתמלא באנשים ובשמחה. אנשים מוצאים קשרים משפחתיים ומספרים בדיחות וסיפורים סביב השולחן בערב. כולם מרגישים בבית. אני אוהבת את הרעש וההמולה הללו, אבל האמת היא שהיום קצת שקט ופרטיות היו מתאימים לי יותר. יש ימים כאלו.

השבוע עורכת אחת מהחברות שלי את מסיבת יום ההולדת שלה ומתחשק לי להיות הכי יפה שאוכל להיות.

אני פותחת את ארון הבגדים, ומודדת שמלה, חצאית וחולצה. אבל אף אחת מהן לא ממש מתאימה. אני מתבוננת במראה מכל כיוון. חבל שאני לא עובדת ומרוויחה די כסף כדי לקנות לעצמי מדי פעם משהו חדש, אבל ההורים שלי שונים משל חברותיי. הם מתעקשים שאלמד ולא אצא עדיין לעבוד.

אני חוזרת לפשפש בארון כשקריאה מקפיצה אותי: "תראי מה קנו לי!"

"ורדה! הבהלת אותי", אני קוראת.

"סליחה", היא אומרת, "אני פשוט שמחה כל-כך".

בידיה חבילה עטופה בנייר משי דק. היא פותחת אותה ופורשת מולי שמלה תכולה עם רקמה צבעונית.

ורדה לובשת בזריזות את השמלה.

"תראי איך היא מסתובבת!" הבד עולה ויורד ומקיף אותה כמו ריקוד.

"כמה יפה!" אני אומרת, משתאה, ומוסיפה בכנות, מנסה למנוע מהקנאה לבצבץ החוצה, "תתחדשי! השמלה יפיפייה! כיף לך".

אבל בלב יש צביטה קטנה.

אתמול אחיי ואני קיבלנו בגדים לחג, חבילת בגדים שאמא הביאה מ'ועד העדה הספרדית' – בגדים נקיים ומכובדים, אך כאלה שכבר עברו כמה ידיים קודם לכן. והנה לוורדה, בת-הדודה שחיה איתנו מאז שאמא שלה נפטרה, קנו שמלה חדשה. אני רק יכולה להתנחם בכך שאולי פעם, כשהשמלה כבר לא תתאים לה, אקבל אותה ממנה.

אני מסדרת את ערמת הבגדים שמדדתי קודם לכן. כעת הם נראים לי עוד פחות יפים. אחר כך, אני פונה למטבח לבדוק אם אמא חזרה כבר.

 

"שלום אמא, מה אין אף אחד הפעם?" אני שואלת ומסתכלת לצדדים.

אמא מביטה בי ולא מבינה.

"סבא אמר שהלכתן לאונייה".

"לא, היום הלכנו לעשות קניות לחג", אמא מצביעה על סלים עמוסי קניות שמונחים בין דלת הכניסה למטבח הקטן, "בואי תעזרי לי לסדר את הקניות, אני אתחיל לבשל בינתיים".

כשאנחנו נשארות במטבח לבדנו אני מעזה לשאול, "אמא, אני מבינה שבגדים חדשים הם יקרים ושאת הכסף שאבא מרוויח אתם משקיעים בלימודים שלנו ובמזון, בהכנסת אורחים ובצדקה. אני מבינה שבגלל זה הבאת לנו בגדים מ'וועד העדה הספרדית'. וזה טוב מאוד, אבל…"

את המשך המשפט אני כבר לא מצליחה להגיד בקול. פתאום אני מתביישת בקטנוניות, פתאום אני מתביישת במחשבות שלי.

אמא מפסיקה לבחוש את המרק ומניחה את המכסה על הסיר. היא ניגשת אליי ומניחה יד חמה על כתפי.

"את מתכוונת לשאול איך זה שוורדה קיבלה שמלה חדשה מהחנות?"

אני מהנהנת ומשפילה את עיניי לרצפה מרוב מבוכה, אבל אמא לא כועסת על השאלה שלי.

"עז'י, את לא צריכה להתבייש. זה טבעי שנערה בגילך תרצה שמלה חדשה מהחנות, אני מבינה אותך", היא אומרת בקול רך, "את יודעת, אנחנו אוספים ביחד כסף, כל הדודים, כל המשפחה, תורמים קצת כדי שנוכל לשמח אותה ביחד. זה לא עניין קטן, זה עניין גדול וחשוב".

אמא שותקת רגע ומוסיפה, "לך ולאחים שלך יש משהו שלבת-הדודה שלך לעולם כבר לא יהיה, ושום שמלה חדשה לא תפצה על מה שחסר לה".

אני מרגישה שחבל שדיברתי בכלל, אבל אמא ממשיכה והפעם יש לה יותר אור בפנים, "אנחנו יכולים לתת לה הרגשה שהיא בת מועדפת. כך היא תוכל להרגיש שלא כל מה שיש לה זה צדקה".

אני מסתכלת על אמא ורואה את העייפות בעיניה מהריצה בין השוק, הטיפול בסבא ועבודות הבית, אבל היא אף פעם לא מתלוננת. וגם אף פעם לא קונה לעצמה שמלה חדשה בחנות. אני מצטרפת אליה לקילוף הירקות.

אחר-הצהריים מגיע האורח שלא הספקתי לראותו, ואיתו משפחה נוספת שהוא פגש בדרך.

"אמא, מה שבישלנו יספיק לכולם?" אני שואלת בלחישה, למרות שאני כבר יודעת שלא משנה כמה אורחים מגיעים – הסיר תמיד מספיק.

היא מהנהנת ולוחשת בחזרה, "כשנותנים יש תמיד מספיק, אהובה שלי. תזכרי – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם מה שבורכנו בו – זה לעזור איתו לאחרים. אין לך מה לדאוג".

כשאבא חוזר מהעבודה וכולנו ישבים כולנו מסביב לשולחן הגדול שבחצר – הילדים, הסבים והאורחים החדשים אני מסתכלת על בת-דודתי. היא מראה לכולם את השמלה החדשה בפנים קורנות ולהפתעתי אני כבר לא מרגישה את הצביטה בלב.

"בואי אקשור לך את השיער בסרט הכחול שלי, הוא יתאים לשמלה", אני אומרת לה, ואמא מחייכת אליי בעיניה.