קורות חייה מעוררי ההשראה
של קולט ביאטריס אבולקר־מוסקט

קולט ביאטריס אבולקר־מוסקט

(מאדאם) קולט ביאטריס אבולקר־מוסקט נולדה באלג'יר בירת אלג'יריה בז' בשבט תרס"ט (28.1.1909) להוריה פרופ' אנרי וברתה בנישו אבולקר. היא הייתה בתם הבכורה של בני הזוג. אביה היה רופא ומנתח מוח ופעיל ציוני בקהילה היהודית. הוא נחשב לאוטוריטה מוערכת מאד בציבור האירופאי, המוסלמי והיהודי, וכמובן בתוך משפחתו שלו. במסגרת עבודתו הִרבה לנסוע לאירופה. אמה ברתה הייתה מחזאית ומשוררת, שספר יצירותיה היה הספר הראשון של אישה שהודפס באלג'יר. קולט מיוחסת לדונה גרציה נשיא מצד אביה, ומצד אמה לר' יצחק בר ששת, הרב הראשי של אלג'יר בימי הביניים ולעוד רבנים ומקובלים ספרדים רבים. 

חינוכה של קולט היה מוקפד, בהתאם לאווירה הוויקטוריאנית ששררה באותם ימים ולתרבות הצרפתית, הספרדית והאלגי'ראית שבה צמחה. הוריה עודדו את הצטיינותה תוך תזכורת מתמדת בדבר מעמדה, אבותיה ואמותיה ומחויבותה של המשפחה לנורמות התנהגות גבוהות. מתוך חינוכה פיתחה קולט תודעה חזקה של ייעוד, שליחות וקבלת עול המנהיגות.  

סבתה ודודותיה היו עמה בקשר קרוב מאוד בילדותה והשפיעו על עיצוב אישיותה, לצד אחיות, בני דודים ואחרים. בהיותה ילדה רכה בשנים אבחן אביה כי היא סובלת מליקוי במיתרי הקול, ופסק כי עליה לשתוק לשם טיפול מניעתי. במשך כשלוש שנים הסתובבה כשרטייה מכסה את פיה, למעט בזמני הארוחות והשינה. בבגרותה סיפרה כי בשתיקה הכפויה הזו למדה להקשיב להתבונן ולהתבונן פנימה – ומשם רכשה את ההבנות הבסיסיות שבהשראתן פיתחה את שיטת הטיפול שלה. 

קולט למדה קרוא וכתוב באופן עצמאי כבר בגיל 5. בגיל זה נסעה לחיות תקופה בבית סבתה ממשפחת בנישו בעיר אוראן. שם החלה פוקדת את בית הספר. 

בהיותה בת חמש וחצי, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נסע אביה לאירופה לטפל בפצועי המלחמה. הוא ניהל בית חולים צבאי בעיר דנקרק בצפון צרפת, אולם נפצע קשה מאוד בעצמו ונאלץ לקבל טיפול. קולט ואמה נסעו לבקר את אביה ולטפל בו. שם גילתה כי יש לה יכולות ריפוי – בנסותה ליישם שיטות ריפוי שלמדה מסבתה על אחד מפצועי המלחמה שפגשה. כשבגרה שאפה קולט ללמוד רפואה, אך משפחתה לא אישרה זאת. 

בשנת תרפ"ז (1927) ביקרה בארץ ישראל יחד עם בני משפחתה. באותה השנה, בהיותה בת י"ח, נישאה לסאם דנאן, בנישואין שהוסדרו בידי המשפחות. לזוג נולדו שני בנים, איב מקסים בשנת תר"ץ (1930) ואנרי פיליפ בתרצ"ג (1933). קולט התנדבה להיניק גם את בני אחותה וילדים נוספים, שלא יכלו לינוק מאמותיהם. היא אימצה גם את בתה של אחותה, שנפטרה בגיל צעיר. גם האחיינית המאומצת עצמה נפטרה בחלוף השנים. מותה היה קשה מאוד עבור קולט. 

בשנת תש"ב (1942), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פעלה מחתרת אנטי־נאצית באלג'יריה. ז'וזה, אחיה הצעיר של קולט, היה מפקד המחתרת. פעולות המחתרת שיזם אפשרו את דריסת הרגל של בעלות הברית בצפון אפריקה. קולט סייעה למחתרת, אירחה מפגשים סודיים בביתה והייתה אמונה על גיוס חברים חדשים.  

בניסן תש"ב (אפריל 1942) נערך בבית משפחת אבוקלר מפגש סודי בין קצינים אמריקאים ובריטים מבעלות הברית לנציגי המחתרת. קולט היא שקיימה את המפגש בהנחיית אחיה. היא בחרה לקיימו בסמיכות לליל הסדר כ"המשך" למפגש של רבי טרפון ורבי עקיבא בהכנות למרד בר כוכבא.  

"מבצע לפיד" היה שלב הכרחי, שהקדים בשלושה שבועות את המערכה של בעלות הברית נגד רומל באל עלמיין שבמצרים. קולט שידרה מבית המשפחה, ששימש כעין מפקדה לגנרלים הבריטים והאמריקאים, ברדיו צרפת החופשית.  

באותה תקופה נבט בה הרצון להקדיש את חייה לרפואה לא קונבנציונלית, והיא פיתחה את שיטת הדמיון המודרך. בתום המלחמה קיבלה קולט את אות "צלב המלחמה" מהגנרל דה־גול במסדר ניצחון שנערך בשאנז אליזה. אחרי המלחמה החלה לטפל בניצולי שואה. 

היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה בעיר אלג'יר, יחד עם חכם יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"). הלימודים התאפשרו בשל עבודתו של אביה באוניברסיטה, כך שהיא לא נדרשה להיות תלויה כלכלית בבעלה לצורך לימודיה. במקביל למדה בסורבון בפאריז והושפעה מהמלומד רוברט  דסויאל, אך הרחיקה לכת הרבה יותר ממנו. הייתה זו קפיצה מחשבתית להמציא דימויים שירפאו בעיות פיזיות ובעיות פסיכולוגיות. היה זה בשנים שבהן עלתה קרנו של פרויד, שדגל בכך שהידע כולו נמצא אצל המטפל וכי יש שיטות טיפול מסוימות ומוגדרות מראש. שיטתה הייתה שונה מאוד משיטתו. היא הרבתה לנסוע לפאריז לצורך למידה, הרחיבה את מעגל המכרים שלה, ולצד זה הרחיבה באופן אוטודידקטי את אופקיה ולמדה רבות באופן עצמאי ומתמשך מפי סופרים ומפי ספרים. הקשרים בין נפש האדם, רוחו וגופו סקרנו אותה במיוחד. 

הקשר בין קולט ובעלה לא עלה יפה. קולט חשה שאין ביניהם הבנה ושותפות בדרך החיים, בערכים ובאמונה. עם התבגרות הילדים, התגרשו השניים. 

קולט  למדה לקראת תואר ד"ר בפסיכולוגיה. בנוסף, למדה פילוסופיה, מורפולוגיה של הפנים והגוף, וכמובן דמיון מודרך, תחום שפתח עבורה צוהר אל השימוש בדמיון כאמצעי ריפוי. רקע לימודי זה שימש מקור השראה לתרגילי הדמיון המודרך שפיתחה.  

באלג'יר עבדה במחנה אטלנטידה (Atlantide), שאליו הגיעו יהודים שרצו לעלות לארץ ועברו בדיקות רפואיות. קולט עבדה בו כפסיכולוגית.  

בהמשך כיהנה קולט כיו"רית ויצ"ו המקומי. במסגרת תפקידה פגשה את אריה מוסקט, שליח "קרן היסוד" שהגיע מישראל לאלג'יר לארבעה חודשים. השניים התאהבו והתחתנו ב־1954. 

בעקבות נישואיהם עלתה קולט לארץ ועברה לגור עמו בירושלים. בעלייתה עזבה את משפחתה, תנאי חייה והמעמד הגבוה שלה למען חיים פשוטים וצנועים מאד בירושלים של שנות ה־50 וימי הצנע. קולט העבירה רהיטים וחפצים רבים מביתה ומבית הוריה באלג'יר. כך קרה שדירתו הקטנה של אריה בשיכונים של רחוב שמעוני בירושלים התמלאה בחפצים עתיקים ויקרים, ייחודיים ושונים מאד בנוף הישראלי של שנות החמישים המוקדמות. כל אדם שנכנס לביתה נחשף לתרבות שונה ומיוחדת, בזכות הרהיטים הכבדים המלכותיים, וילונות הקטיפה, מסגרות העץ המעוטרות לחלונות בסגנון ערבי שהגיעו מאלג'יר, הדיוקנאות של ראשי המשפחה שעברו מדור לדור ותמונות של עץ ושמן. היו חפצים מסורתיים שהעניקה למוזיאון ישראל, כמו כובע מזהב גבוה שבו היו הכלות האלגי'ראיות מתעטרות. 

לצד המראה המוקפד של הבית, הנהיגה קולט רוח של "בית פתוח" בביתה, בדיוק כשם שנהגה באלגי'ר, הזמינה אורחים רבים ואִפשרה להם לחוש ולהתנהג כבביתם. רבים אשר שמעו עליה ועל הידע שלה הגיעו לבית, ובהם פרופסורים ורבנים. כשזרם המגיעים גבר, החלה לנהל מפגשים מסודרים. 

בתחילת חייהם המשותפים נסעה קולט עם אריה בשליחויותיו ועזרה בהסברה ציונית ואיסוף תרומות לקרן הקיימת ולמוסדות המדינה. בשל בעיה בריאותית הפסקה את נסיעותיה והתמקדה בשיטת הטיפול שפיתחה. בשלב כלשהו, מסיבות בריאותיות ואישיות, חדלה לצאת מביתה. את ימיה העבירה בתוך "ממלכתה" – הבית והחצר, כשהיא עסוקה בטיפול, הוראה וקריאה. 

בשנים אלו סייעה קולט לאנשים ולנשים שהתמודדו עם בעיות רפואיות שונות, כמו גם לאמנים ולמדענים אשר ביקשו לפתח את מלאכתם ואת יצירותיהם. תרגילי הדמיון שפיתחה אפשרו למגיעים לפִתחה להתפתח ולהחלים ממצוקותיהם. התרגילים, שהיו קצרים וממוקדים, היו מבוססים על תיאור של מצבים שונים – בגוף האדם, בטבע, ביקום, במיתולוגיות שונות. הם נוסחו בצורה מדויקת ועוררו מגוון של תגובות ותחושות. 

קולט ראתה את ייעודה בסיוע לכל אדם באשר הוא. לצד זאת ידעה היטב להציב גבולות ולשמור על כוחותיה ופרטיותה. סדר היום שניהלה היה מוקפד. בשעות הבוקר לימדה, בצהריים נחה, ואחר הצהריים הנהיגה שעתיים קבועות שבהן כל אדם יכול היה להיכנס לביתה ולהתייעץ בכל נושא שהוא. בכל ערב שוחחה במשך שעה בטלפון עם ילדיה שחיו בצרפת. סופי השבוע היו מוקדשים למשפחה. 

בשנת תשכ"ד (1964) הגיע לרחוב שמעוני שבו גרה גרעין סטודנטים ממרוקו. קולט פגשה בהם ופתחה את ביתה וליבה בפניהם. אריה וקולט היו כהורים מאמצים לרבים מהסטודנטים הללו. הם תמכו בעצות ובשיחות, עזרו בהתנהלות מול מוסדות המדינה, בהתאקלמות במקום החדש ואף בעזרה כלכלית מפעם לפעם. חלקם נשארו עמם בקשר לאורך שנים. 

תלמידיה ותלמידותיה, כמו גם הסטודנטים שאימצה, היו כמשפחה עבורה. הקשר עמם היה חם ואמיץ ומלא בנתינה. היו להם יחסים קרובים וחמים מאד. היו בהם פסיכיאטרים ממקומות שונים בעולם. תלמיד מובהק שלה הוא הפסיכיאטר ג'רי אפשטיין, שייסד בניו יורק מרכז ללימוד שיטתה. חלק מתלמידיה הקדישו את עצמם לביסוס השיטה ויישומה. גם נכדיה, בבואם לביקורים בארץ, פקדו את ביתה והכירו את תלמידיה.  

קולט הכניסה לביתה כל אדם והייתה מוכנה לטפל בכל אחד, אך גם הקפידה על כללים נוקשים וחדים: אין לאחר, כולם משתתפים, אין "צופים מהצד", נוהגים כבוד רב בכל דימוי העולה אצל כל אחד מן המשתתפים. 

במוצאי שבתות התמלאה הדירה הקטנה באנשים ונשים ממגוון רקעים ותחומים, שבאו להכיר את "שיטת קולט" ולהתנסות בה. היה זה כטקס קבוע, נוסח הסלונים התרבותיים של נשות החברה בפאריז. חלקם היו אורחים שלא הגיעו בקביעות, וחלקם – תלמידים קבועים. מפעם לפעם הזמינה מרצים אורחים בתחומים שונים שראתה לנכון לחשוף את תלמידיה אליהם. במפגשים אלו נשאלו שאלות רבות על פועלתה ושיטתה. יש לציין כי פועלה היה ללא בקשת כל תמורה. לתוהים אמרה כי אם הייתה דורשת את התמורה הראויה בעד הנתינה שלה, רק מעטים ונדירים היו מסוגלים לעמוד בתשלום. בשנת תשכ"ה (1965) קיבלה בגין פועלה והסיוע שהגישה למאות ואלפי אנשים את אות "יקירת ירושלים". 

קולט היתה מחוברת למסורת היהודית. היא הקדישה שיעורים  לדימויים מעולם הקבלה, ספר יצירה וספר הבהיר, ולמדה ספרי חסידות ומתוכם יצרה תרגילי דמיון לעבודה והפנמה של הערכים הללו.  

בערוב ימיה הרחיבה את שיעוריה וצמצמה את הטיפולים שלה רק למקרים קשים וקיצוניים של מחלות גוף או נפש. תלמידיה הרחיבו וביססו את שיטתה באפיקים שונים – רוחני, גופני ורגשי. 

בעלה, אריה, נפטר בשנת תשנ"ו (1996). אחרי פטירתו הקדישה עצמה קולט ביתר שאת לציבור – ובייחוד להוראה של שיטתה. 

קולט כתבה כמה ספרים במהלך חייה. בערוב ימיה, מתוך דחף להעביר לילדיה ונכדיה מידע על אודות משפחתם והמסורת שלהן, כתבה סדרת ספרים בת חמישה כרכים בצרפתית – "החיים הם לא רומן", La Vie N’est Pas Un Roman, שבה סיפרה את תולדות חייה. אחרי הגיעה לגיל 80 החלה לכתוב שירה שהתמקדה בקשר ובקרבה לא-לוהים. היא כתבה ספר שירה ("One with the Alone"), ספר נוסף שכתבה ושנותן ביטוי למגוון התחומים שבהם עסקה הוא " Mea Culpa: Tales of Resurrection" ("סיפורי חרטה ותקומה"), שבו היא מתארת דרכי סיוע עתיקות שעליהן נשענה במתן עזרה למטופליה. 

קולט נפטרה בירושלים בשנת תשס"ד (23.11.2003) ונקברה בהר המנוחות.