רגעים של עשייה וחוסן
בחיי רחל רז

רזי תורה

רז אחד לו ייגלה לי ויאיר בעבורי את האותיות השחורות המצוירות על דפי הספרים המונחים בחדרו של סבא. 

רז אחד לו ייגלה לי משיעורי התורה שאבא הולך אליהם, ובחזרתו אור אחר בעיניו. 

הספרים הללו, סוד יש בהם. אני רואה כיצד מתייחסת הקהילה לתורה, לספרים, לידע. ורק אנו, נשות הקהילה – אחיותיי, אמי ואימהות אחרות עמלות בקרצוף, חיתוך, לישה, טחינה. ידינו עמלות ומתמלאות ואני רוצה שראשי וליבי יתמלאו גם הם. 

"רחל".  

"כן, אמא", השבתי.  

"סיימת לנקות את החדר של סבא?"  

"עוד מעט, אמא".  

"לוקח לך המון זמן, מה את עושה שם?"  

איך אסביר לה? מה אגיד? שתוך כדי הניקיון אני פותחת את הספרים ומנסה לשכנע אותם לדבר אליי כפי שהם מדברים אל סבא שלי? 

"אזדרז יותר, אמא". 

אמא נכנסה לחדר ונשפה, "אלו הספרים, נכון?"  

הרגשתי את לחיי מתחילות להתחמם. הנהנתי במבט מושפל, תוהה איך היא יודעת ומה היא עומדת להגיד. אני לא אמורה לפתוח את הספרים של סבא. אני בכלל לא אמורה להתעניין בהם. 

"באמת את…יצאת משונה, רחל, מה אני אגיד?" משכה אמא בכתפיה, "קצת כמו גבר את, לא מתעניינת בדברים של נשים. אני רואה אותך במטבח. את לא שרה איתנו, לא נהנית. את משתעממת. וכשהגברים יוצאים לשיעור את מסתכלת כאילו מי יודע מה אנחנו מפסידות שם".  

נבוכותי. לא חשבתי שאמא שמה לב לכל זה. לא העליתי בדעתי שכולם רואים עליי. אבל מסתבר שאמא מבינה. אולי לא מבינה לנפשי, אבל מבינה שנפשי רוצה דברים אחרים ממה שמוצע לה בחיים האלה. 

"יש לי רעיון", אמרה אמא.  

זקפתי את מבטי בהפתעה. לא זכרתי ששמעתי את אמא מדברת באופן כזה מעולם. לכל דבר יש את הדרך שלו, המסורת שלו, כבר מאות בשנים. כך יש לעשות, ואין מקום לרצונות שונים. לא חשבתי שיש מקום לרעיונות. 

"סבא כבר מבוגר. הוא ביקש ממני שתהיי איתו לאורך היום, תלווי אותו ותסעדי אותו. אם כך יהיה, זו תהיה עבודתך כל הזמן, ואת עבודות הבית האחרות שלך אעביר לאחיותייך".  

חיוך ענק התפשט על פניי. התאמצתי לעצור את עצמי מלקפוץ ולצרוח בשמחה, אבל בו-בזמן כאב לי על אחיותיי, שעול עבודות הבית הקשות יישאר עליהן. 

"אבל את גם תנקי את החדר שלו באופן קבוע, כמובן!" הבהירה אמא במהירות כדי שלא אתבלבל. 

"בטח, בטח שאנקה. אני גם אכבס. אדאג לכול, אל תדאגי אמא. תודה, אמא, תודה," אמרתי. 

רצתי בחזרה לחדר של סבא לסיים כדי את מלאכת הניקיון, כמה אני אוהבת את סבא! את ריח הטבק הנודף מאצבעותיו, את עיניו החכמות והטובות, את החיוך שלו שתמיד אומר את אהבתו, את אורך הרוח והסבלנות שלו ואת האור המאיר מפניו שעה שהוא לומד מהספרים בניגון משלו. עכשיו אוכל להיות איתו הרבה יותר, כמעט כל הזמן. 

בדיוק כשסיימתי לטאטא, סבא נכנס וחייך אליי, "לפי מהירות הטאטוא אני מנחש שקיבלת בשורה משמחת". 

הרכנתי את ראשי בכבוד, "מעכשיו אני מלווה אותך ועוזרת לך, סבא".  

סבא טפח על ראשי בחיבה, "ילדה חכמה את רחל, ילדה חכמה וסקרנית. לכי תביאי לנו תה ואספר לך סיפור". 

כשחזרתי עם התה סבא ישב ומולו ספר פתוח.  

"פעם חי בירושלים איש עשיר מאוד ושמו היה 'כלבא שבוע' ".  

"איזה שם מוזר", אמרתי, וסבא חייך. 

"כן, כך קראו לו, והייתה לזה סיבה טובה – הוא היה עשיר כל–כך וגם נדיב כל–כך עד שהיה מאכיל כל עני שהגיע לביתו גם אם האיש נכנס רעב כמו כלב, הוא יצא שבע".  

סבא תירגם לי את המילים מעברית לאפגנית. למדתי שתי מילים חדשות: כלב ושבע.  

"לכלבא שבוע העשיר הייתה בת אהובה, ושמה היה רחל", שמחתי לשמוע את שמי בסיפורו של סבא, והבנתי שסבא בחר בסיפור הזה כדי להעביר מסר מיוחד לי, רחל שלו. 

"היו לו לאיש בית ענק ויפה ומשרתים, רכוש וצאן רב. אחד מרועי הצאן שלו, עקיבא, היה רועה נאמן ואחראי במיוחד. רחל הייתה מתבוננת ברועים ומשהו בעקיבא מצא חן בעיניה מאוד. היא ראתה בו חריצות וגם ענווה וצניעות. אלו לא תכונות שבאות ביחד בדרך כלל, אה, רחל?"  

לא הגבתי. הרהרתי בצניעות ובהצטיינות והחלטתי לנסות גם אני לאמץ את התכונות האלו. להצליח בדברים שאני עושה ולהיות צנועה. חשבתי על האנשים מהקהילה: מי מהם מעולה ומי מהם צנוע. המחשבות נשאו אותי, אבל סבא המשיך בסיפורו: 

"יום אחד ירדה רחל מחדרה. היא חיכתה לרגע שבו ישוב עקיבא מהמרעה ואמרה לו שברצונה להתחתן עמו".  

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "היא אמרה לו בעצמה? היא לא ביקשה מאבא שלה רשות?"  

"לא. היא ידעה שאבא שלה לא יאשר נישואים עם בחור עני ופשוט. ואכן – כששמע כלבא שבוע את הדבר נדר שאם תתחתן איתו רחל, הזוג לא יקבל פרוטה מכל עושרו". 

"סבא, זה סיפור אמיתי? איזו בת תעשה דבר כזה?"  

למען האמת הייתי מופתעת. סבא מספר סיפורי אהבה?! חשבתי שסיפורים כאלו הם נחלתן של הנערות בשעות הכביסה הארוכות. 

המחשבה על הכביסה העירה אותי מהרהוריי, ואני לקחתי לידיי גרביים שהיה עליי להטליא. וכך, ישבתי והקשבתי להמשך.  

"אחרי שנישאו, ביקשה רחל מעקיבא שילך ללמוד תורה. אבל עקיבא היה מבוגר ובכל פעם שניסה ללמוד לקרוא – לא הצליח. והתייאש. 

"יום אחד, כשכבר היה עקיבא בן ארבעים, עמד ליד הבאר. בסמוך לבאר הייתה אבן שמי הבאר שטפטפו עליה במשך שנים. שחקו את צורתה. 

" 'אבנים שחקו מים', אמר עקיבא לעצמו, 'אם האבן יכולה להשתנות מתוך ההתמדה של טפטוף המים גם אני יכול להיפתח וללמוד'. 

"מיד הלך עם בנו הצעיר למלמד תינוקות, ויחד החלו ללמוד את אותיות הא"ב. לאחר שלמדו לקרוא, ביקש עקיבא מהמלמד שילמדם תורה וכך למדו את כל החומשים. אחר-כך הלך עקיבא לבית–המדרש וביקש מהחכמים ללמדו גם משנה. וכך – מעט ומעט, לאט–לאט – הפך להיות ר' עקיבא. חכם גדול ומפורסם מאוד במשנה. ברבות הימים הוא הפך גם לעשיר גדול. עכשיו יכול היה לקנות לאשתו, רחל, מתנות יקרות. 'כל תורתי – בזכותה', הוא אמר". 

הסיפור הלהיב אותי. הבנתי את הרצון העז של עקיבא ללמוד, הערצתי את האומץ של רחל והגבורה שלה, "גם אני אוהבת תורה", אמרתי לסבא, "כשיגיע הגיל תמצא לי חתן מעולה וצנוע שיתמיד בתורה"? 

סבא צחק צחוק צרוד, "בעזרת ה', אני מברך אותך שתזכי בחתן מעולה וצנוע ולומד תורה ובריא ונעים ונחמד וחזק ו..."  

באותו רגע נכנס אבא בדלת. בידיו אחז לוח גדול. 

ראיתי אותו מקשיב לסבא במבט מבולבל. צחקתי, וסבא הסתכל בו והסביר: "סיפרתי לרחל שלנו את הסיפור על רחל ורבי עקיבא, והיא ביקשה חתן כמו רבי עקיבא".  

אבא חייך וליטף את ראשי. 

"רחל, אולי את בעצמך תהיי רבי עקיבא?" הפעם הגיע תורי להתבלבל. 

"מי שנפשה חשקה כך בידע וחכמה, צריכה ללמוד בעצמה. סבא ואני דיברנו בינינו. הוא ואני נלמדך את מה שאנחנו יודעים. כל יום נלמד עוד קצת עד ששלי ושלו – שלך יהיה".  

ליבי הלם בחוזקה, לא האמנתי למשמע אזני. 

"מחר – נתחיל ללמוד את הא"ב", אמר אבא והראה לי את הלוח שהחזיק בידו, "אם תתמידי, בעוד כמה שבועות תוכלי לקרוא את הסיפור מהספר בעצמך".  

דמעות התרגשות הציפו את עיניי. חיבקתי אותו חזק.  

 אבא ניגב את דמעותיי, "למה את בוכה, ילדתי?" שאל. 

 איך אתחיל בכלל להסביר? להגיד שלא האמנתי שהחלום שלי יתגשם אי-פעם? 

 "אבנים שחקו מים", עניתי.