רגעים של עשייה וחוסן
בחיי אסטרייה בן שבת

המנה העיקרית שלי היא הקינוח של חברותי. ככה זה כשאוכלים רק פירות וירקות. המטבח בבית המדרש למורים במדריד אינו כשר ועל כן שלוש שנים אני אוכלת בו רק פירות וירקות ומכיוון שערב שבת הוספתי 'לחם משנה' נטלתי ידי וישבתי לסעוד. הצלחת דלה ובכל זאת מעולם הברכה 'משביע לכל חי רצון' לא הייתה כל כך מוחשית בעבורי – אני מוכנה לשלם כל מחיר ובלבד שאזכה להגשים את רצוני להפוך למורה. מלבדי היו בחדר האוכל עוד כמה תלמידים שלא סיימו לאכול ומכולם משכה את תשומת ליבי חבורה ממקהלת בית המדרש למורים שהתאמנו לקראת הופעת סיום השנה. בדיוק כשהתכוונתי לברך את 'ברכת המזון' שמעתי את חברי המקהלה שרים את הרומנסה  La roza enflorese החלטתי להצטרף אליהם. שרתי לעצמי את הפיוט 'צור משלו אכלנו' באותו הלחן הם מגבירים את קולם ואני את קולי בעודי עצומת עיניים ואפופה בגעגוע לבית ההורים. לאחר כמה דקות הבחנתי שרק את קולי אני שומעת הסבתי את ראשי אליהם והם בהו בי. מנהל המקהלה שישב איתם ניגש אלי ואמר 'את המילים והשפה אינני מכיר אך הרגשתי כל מילה ומילה הרי זהו אותו הלחן, מי לימד אותך לשיר ככה?' אלו השירים ששמעתי בילדותי, כבת למשפחה יהודית מרוקאית המתגוררת בתטואן התרבות הספרדית אנדלוסית ספוגה עמוק בתוכי, ומה ששמעת הוא פיוט ששרים לפי ברכת המזון בשבתות וימים טובים. האת יכולה בבקשה לשיר בשנית את הפיוט ואנו נלווה אותך רק בנעימה וכך עמדנו שם אני ומקהלת בית הספר כל אחד שר בקולו ומגעגועיו. 

ההליכה לחדר הייתה הפעם ארוכה מתמיד, הרומנסה, הפיוט המפגש עם המקהלה עוררו בי געגוע עז לביתי. המסע שעברתי נדמה לפעמים כשברי מילים שכל אחת מהן נוגעת ברגע וברגש מסוים והזיכרון מנסה לאחות הכל למשפט אחד רציף שייתן טעם לדבר או לפחות מנגינה. תמיד אהבתי מוזיקה. בילדותי הייתי אימי זהרה משכיבה אותי לישון עם שירי ערש, רומנסות ספרדיות ופיוטים שאהבתי וכשהלכה נשארו המנגינות. עם הזמן המקצב הפנימי של חיי התחיל לתת את אותותיו.  

. כשאני נתקפת געגוע אני יושבת לכתוב, זה תמיד מתחיל ברגש שמציף עד עצמות הלחיים ורגע לפני שאני מתחילה לבכות אני יושבת וכותבת. מיום שיצאתי למסעי לספרד אני כותבת, הכתיבה מאפשרת לי לעצור ולהקשיב ברוב קשב למאורעות החיים שמאז שהגעתי למדריד נעים בקצב מהיר מהקצב החיים הטבעי לנערה בת שלוש עשרה  

כל מסע מתחיל ברגע אחד שחרוט בזכרוננו, אך אם להודות על האמת רובנו לא זוכרים את אוסף המקומות והזמנים שדחפו לאותו הרגע. ואם אני צריכה להתאמץ ולבחור באחת משמעותית אני חושבת שזה היה שנה טרם צאתי בערב פורים.  

אמא בישלה ואני עמדתי לעזור לה. ניסיתי להאיץ את סיום המלאכה, רציתי כבר להגיע לבית הכנסת ולשמוע את סיפור המגילה. אמא שזיהתה את הלך רוחי חייכה אלי  'עוד לפני שהלכת רצית לרוץ, לכל דבר יש את הזמן שלו . נסיים בנחת ונלך. כדאי שהארוחה לפתיחת הצום תחכה למשפחה ולא להפך'.  

 מיד אחרי שסיימתי לקלף את הבצל רצתי לחדרי ולבשתי את תחפושת אסתר המלכה שאימא תפרה לי. נכנסתי חזרה למטבח מלכותית ומהודרת. 'מה נשתנה הלילה הזה' שאלה אימא ואני השבתי לה שלמלכה לא אומרים לא. שתינו צחקנו. ואימא אישרה לי ללכת עם בן דודי שבדיוק התכוון לצאת לכיוון בית הכנסת.  

נכנסתי לבית הכנסת ואבי יצחק שמח למראה פני. הוא הזמין אותי לשבת לידו ולאורך כל הקריאה של מגילת אסתר הוא הורה לי באצבעו היכן בעל הקורא נמצא ואני עקבתי אחריו בשקט מופתי כמתבקש אוספת לי רשמים מדמותה של אסתר.  

חזרנו מקריאת המגילה ביחד, כל המשפחה. הייתי מלאת שמחה והתרגשות. זה כמה ימים שחלום נרקם בראשי. כל לילה לפני השינה הייתי מתלבטת איך נכון להציג את החלום הזה בפני הורי. וכעת, אחרי ששמענו את סיפור המגילה, אומץ ננסך בליבי. תמיד אהבתי את אומץ ליבה של אסתר את המוכנות שלה למסור את נפשה בעבור עמה. ואולי הערב גבורת אסתר וצדקותה תעמודנה לצידי ואוכל לשכנע את אבי להקשיב לחלום עוד בטרם יחווה דעתו עליו. "אבא, אתה יודע מה המורה אמרה לי לפני חופשת הפורים?" פתחתי. אך אמא הסתה אותי: חכי שיאכל, אבא צם כל היום, תני לו שקט.אחרי שנסעד ספרי לנו מה על ליבך. הבנתי את הדבר, אך קשה היה לי להתאזר בסבלנות. מאז שמורתי בבית הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים' ציינה שבעיניה אני מתאימה להיות מורה, לא הניחו לי המחשבות. מורה! אשה בעלת מקצוע ועוד מקצוע חשוב כל כך! כבר ימים שאני רוקמת בליבי תכנית שממלאת אותי בהתרגשות והתלהבות, ברצוני לנסוע ללמוד הוראה בבית מדרש למורים בפריז! אני מדמיינת דמיונות סוחפים על הרפתקאותי ועלילותי בצרפת. גם כשהגענו הביתה המשכתי להרהר בדבר עד אשר אימא קראה לי לעזור לה להגיש את התבשילים.  

כשסוף סוף שטחתי את בקשתי בפניהם אמר אבא " אסטרייה את אכן שוקדת על לימודיך וברוך ה' חן נסוך על פניך ומוריך אוהבים ומעריכים אותך, ועדין את צעירה מכדי לעזוב את הבית מעבר לים, ורוחה החופשי של צרפת אינה הולמת את רוח חירותו של העם היהודי". דמעות החלו להיקוות בזווית העין ואבי שחש בצערי עצר וחיבק אותי. לא בוכים הלילה, פורים היום וניסים עדין קורים בטח למלכות. לקחתי נשימה עמוקה  לא וויתרתי, ידעתי שדרכי לפריז.  

למחרת שלחה אותי אמא להביא משלוח מנות לאחיה ומשפחתו. דודי, חכם שמואל ברצ'ילון היה רב מוערך בקהילה וקל וחומר במשפחתנו, אני אהבתי לבוא לביתו ולבית דודתי דודי העריך מאוד את רצוני העז ללמוד וידע תמיד להפתיע אותי בשאלות שאפשרו לי לצאת מגבולות כל שידעתי אל עבר מחוזות חדשים שלא הכרתי. כך, כשבידי סלסלה מלאה כל טוב ליבה של אימא יצאתי בשמחה לביתם. עוד בטרם נכנסתי אל הבית הבחנתי בבני הדודים שלי משחקים ורצים בין החצר לבית, קראתי בשמותיהם ולהפתעתי כולם רצו והתייצבו בטור אולי כי חשבו שאני מתכוונת לכבד אותם בממתקים, כולם עמדו בשורה ואני לא ידעתי מה עלי לעשות עכשיו בעיקר רציתי לאפשר לדוד ולדודה להתארגן בנחת ללא המולת הילדים מסביב. דודי שמואל יצא ולמראה אחייניתו וטור הילדים המשוועים למתוקים הוא פרץ בצחוק גדול וגם אנחנו התחלנו לצחוק. זה לא בגלל המתוקים הוא אמר זה בגלל הכישרון המיוחד שלך שהוא נחלת כל המנהיגים הגדולים של העם היהודי לאסוף את צאן ישראל ולאחדם, עוד יבוא יום ואת תהי מורה דגולה. 

הופתעתי מדברי דודי הייתכן שאבי שוחח איתו על שחיתנו מאמש?!,. דוד שמואל האם אבא שוחח איתך, באיזה עניין הוא שאל, בנוגע לרצון שלי ללמוד הוראה בפריז. לא שוחחנו על כך, ליבי אמר לי את שעיני רואות, אם תרצי תוכלי להיות מורת דרך לנערים נערות, על אף גילך הצעיר הדבר ניכר ' דרכך רצופה לפניך רק תמשיכי לחלום. אבל אבא לא רוצה, אמרתי והשפלתי מבט, על מה את מדברת אסטריה?, אני יודעת שהנהלת בית הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים' רוצה לשלוח אותי ללימודים בפריז בתום לימודי אך אבא חושב שאני צעירה מכדי לנסוע מעבר לים.  

עברו כמה ימים וחכם שמואל הגיע לביתנו, לרוב כשהדודים ישבו עם הורי אנחנו לא הצטרפנו ועל כן על אף שידעתי שהשיחה היא אודותי לא העזתי לגשת. הורי הופתעו מביקורו ומיד פתחו בדברי שלום ונימוסים ואבי ביקש מחכם שמואל להוסיף דבר תורה כי סגולה היא לנפש ולבית. חכם שמואל שאל בשלומי וביקש שאצטרף. ביראה ניגשתי לחדר כולם הביטו לעברי ודודי שאל האם אואיל להשלים פסוק אותו לימד אותי בעבר. והוא פתח "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ ואני המשכתי "גם כי יזקין לא יסור ממנה" תודה אסטריה הוא אמר ושלח אותי לחדרי. חכם שמואל הסתכל בפני הורי ואמר אתם מצווים לחנך את הנערה על פי דרכה ומכאן שהיא לא תסור מדרך אבותינו ואת זה היא ידעה להשלים לא רק בשל חכמתה אלא בשל מסירותה לבית הוריה ולמורשתה. לא היה צריך יותר מזה הורי הבינו.  חכם שמואל הוסיף "אך באמת כדאי שתלמד במדריד ולא בפריז. שם תהיה מוגנת יותר בגופה וברוחה"..  כשקראו לי הורי לבשר לי את הבשורה לא ידעתי את נפשי משמחה החלום הנה הוא מתגשם, אמנם לא לפריז כפי שדמיינתי אבל אני נוסעת ואלמד להיות מורה! 

הרמתי את ראשי מהדף הנקודה אותה כתבתי משכה קווים רבים מתטואן עד למדריד , משולחן  הורי הערוך בכל טוב לשולחן העץ הפשוט בחדר האוכל בו אני טועמת רק פירות וירקות. הנחתי את העיפרון וזמזמתי לעצמי מהניגונים ששרנו באותו הפורים שהפכו לרומנסות לאדינו מלאות געגוע. 'גם כי אזקין לא אסור ממנה'