קורות חייה מעוררי ההשראה
של חניתא אטיאס-קידר

אנט אטיאס נולדה במקנס שבצפון מרוקו בז' אב תרפ"ח (24/7/1928), ילדה שנייה לשמחה ויהושע אטיאס במשפחה מלוכדת וקרובה בת אחד-עשר ילדים. אביה היה מנהל חשבונות, אדם משכיל ששלט בשפות רבות והיה מעורב בחיי הקהילה היהודית; אמה הייתה אשת חסד. היא הייתה פעילה בויצ"ו וסייעה לילדים שהגיעו מדרום מרוקו במסגרת ארגון עליית הנוער. הוריה נהגו לארח בביתם שליחים ציונים מארץ-ישראל. 

אנט התחנכה במערכת החינוך היהודי. לאחר סמינר של תנועת הבונים, הודיעה להוריה כי בכוונתה להפסיק את הלימודים כדי להדריך בעצמה במחנה קיץ ציוני. ההורים הסתייגו מההחלטה, אבל אנט הייתה נחושה. 

היא נסעה ממרוקו לקמבוס (cambous) שבדרום צרפת, שם נערך מחנה של עליית הנוער. במחנה הייתה המדריכה היחידה שהגיעה ממרוקו, ובמהרה הפכה לכתובת טבעית לילדים יוצאי צפון-אפריקה. היא התקרבה לאחד המדריכים האחרים והם נעשו לבני-זוג. אנט הרתה, אך המדריך התכחש לקשר ועזב אותה,  

במחנה שבו הדריכה שהה גם מדריך בוגר, מרדכי קידר, בן קיבוץ מעגן שלחופי הכינרת. הוא ראה את מצוקתה של אנט וצייד אותה במכתב המלצה לקיבוצו. בשנת תשי"ב (1952), בהיותה בת 24, עלתה אנט על אונייה ממרסיי שבצרפת. בישראל ילדה את בנה, יואב. להוריה לא סיפרה דבר על הלידה. רק כמה שנים אחר-כך, באמצע שנות ה-50, באה אמה לבקר בישראל וגילתה להפתעתה את יואב הקטן. בשובה סיפרה למשפחה כי אביו של הילד היה טייס, שנהרג. 

השתלבותה של אנט בקיבוץ מעגן, שרוב חבריו היו יוצאי הונגריה, לא הייתה קלה וגם חד-ההוריות העצימה את השונות. עם זאת, זכתה בהמשך לעזרה רבה בקיבוץ, ובמיוחד משני זוגות חבריה הקרובים, אף הם עולים מצפון-אפריקה. בקיבוץ פגשה את דוד בן-גוריון. הוא אמר לה כי היא גיבורה כמו מתיישבי קיבוץ חניתה, והציע לה לעברת את שמה לחניתה. כדי שלא יבלבלו בינה ובין הקיבוץ, הציע כי האות האחרונה בשמה תהא אל"ף. וכך, שינתה אנט את שמה לחניתא. 

חניתא עבדה בתפקידים ששובצה אליהם, אך חפצה לעסוק בעניינים חינוכיים וחברתיים ומצאה אפיקים מחוץ לקיבוץ. היא נעשתה מעורבת במועצת הפועלות ובארגון "אימהות עובדות", ששכנו בטבריה. היא החלה גם ללמוד עבודה סוציאלית ב"מכון האפרו-אסייתי" בחיפה. 

בשנות ה-50 הייתה עלייה גדולה מצפון אפריקה וארצות המזרח, והעולים החדשים ניצבו מול קשיים ואתגרים רבים. חניתא סייעה בקליטתם במקומות שונים בארץ ובמשך כשנה חיה לשם כך בעיר דימונה. היא ליוותה, סייעה, תרגמה ותיווכה בין העולים למציאות בישראל, מצד אחד, והציגה את צורכיהם בפני הממסד, מן הצד השני. שליטתה בערבית-מרוקאית ובצרפתית הקלה על בניית האמון בינה ובין העולים החדשים.  

בשנת תשכ"ב (1962) עלו לישראל הוריה של חניתא וכן מרבית אחיותיה ואחיה. האחרים היגרו לצרפת. המשפחה השתכנה בטירת הכרמל. חניתא נהגה לנסוע עם יואב להוריה בשבתות ובחגים, והאחים והאחיות הרבים נשארו קרובים גם בבגרותם.  

בשנת תשכ"ז (1967) נסעה חניתא עם בנה יואב בשליחות משרד החוץ לחוף השנהב שבמערב אפריקה. בחוף השנהב היא ניהלה מסגרת של שירות אזרחי נשי, שבה לקחו חלק נערות מהכפרים במדינה. הנערות למדו על היגיינה, מחלות ילדים ותזונה משפחתית מאוזנת. בסיום השנה, התבקשה חניתא להמשיך בעבודתה, אך יואב רצה לחזור לקיבוץ, והיא החליטה לשוב. 

תקופה ארוכה הייתה חניתא אחראית על חברת הנוער במעגן, שהורכבה מבני נוער שהגיעו לקיבוץ ללא משפחתם. הם הגיעו מרקעים שונים, חסרי היכרות עם האופי הקיבוצי, והיה עליה לעזור להם להתגבש כקבוצה ובה-בעת להציב גבולות בנחישות. זו הייתה עבודה מאתגרת, אך חניתא הצליחה בה ובתחילת שנות ה-70 התמנתה לאחראית על כלל חברות הנוער באיחוד הקיבוצים והקבוצות.  

בתפקידה זה, עסקה חניתא באיתור ילדים שסברה כי כדאי שיצאו מהבית ושיבצה אותם לחברות הנוער. היא עבדה בתל-אביב, אך נסעה רבות ברחבי הארץ, הן למשפחות הילדים, הן לקיבוצים שבהם שובצו. גם בתפקיד זה, חניתא רכשה את אמון ההורים בזכות השפה והתרבות המשותפות. היא פעלה מתוך תחושת מחויבות לאומית ומתוך אכפתיות כלפי אלו שהגיעו, כמוה, מצפון אפריקה. ילדים רבים עברו תחת ידיה בשנים אלו, והיא נשארה בקשר חם עם רבים מהם. 

בשנת תשל"ג (1973) נישאה חניתא אטיאס למרדכי קידר, המדריך שהמליץ עליה למעגן למעלה מעשרים שנה קודם לכן. מרדכי היה איש חינוך בולט בתנועה הקיבוצית. 

חניתא הייתה גאה במוצאה ופעילה גם בפדרציה של עולי צפון אפריקה. השתלבותה בתנועת העבודה, שהייתה מרוחקת באותם ימים מהרקע שממנו הגיעה, לא באה על חשבון זהותה כיהודייה יוצאת מרוקו. מתוך חיבור עמוק זה, חניתא פעלה לאורך השנים כדי לקדם בתנועת העבודה את מה שהיה משמעותי וחשוב בעיניה.  

חניתא התמנתה לחברה בוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, ועדה שנודעו לה השפעה וחשיבות משום שבחרה את מועמדי המפלגה לכנסת. בשנת תשל"ז (1977), התמודדה בעצמה במרכז מפלגת העבודה על מקום לכנסת. היא נבחרה למקום השלושים ותשע, שנחשב כריאלי, אך מפלגת העבודה הכניסה בבחירות אלו שלושים ושמונה ממועמדיה, וחניתא נשארה מחוץ לכנסת. 

בשנת תשל"ט (1979) נסעו חניתא ומרדכי לשלוש שנים של שליחות חינוכית בפריז, שבמסגרתה ניהל מרדכי את בית-הספר הישראלי בעיר. באותה תקופה יצרה חניתא קשרים חזקים עם יהודי צרפת. ביתם הפך מרכזי לקהילה היהודית במקום ולישראלים, בתוכם אנשי ביטחון ששהו במסגרת תפקידם בפריז. חניתא אירחה אנשים רבים וככל הנראה הייתה פעילה בעצמה בעניינים ביטחוניים שהשתיקה יפה להם. 

כששבו לישראל, הקימה חניתא את פרויקט סל"ע – סטודנטים לומדים עובדים. הפרויקט יועד לצעירים מעיירות פיתוח שסיימו שירות צבאי אך לא הייתה להם תעודת בגרות. הצעירים עבדו בקיבוצים, ובתמורה קיבלו מגורים ולמדו במכללות האזור. צעירים רבים השתתפו בפרויקט סל"ע, והיו מתוכם שהמשיכו ללמוד לתואר הראשון. חלק מהבוגרים הפכו לחברי קיבוץ, כמה משפחות נשארו במעגן עצמו. 

בשנים שלאחר מכן, התמקדה חניתא בגיוס תרומות ל'וועד למען החייל', והצליחה בכך באופן יוצא דופן. היא ניחנה בכישרון לזהות הזדמנויות ולדעת מהי הדרך הנכונה לפנות לאנשים שונים. את הקשרים שיצרה עם יהדות צרפת המשיכה לטפח, וחבריה שם העידו כי כשתרמו ידעו שעל חניתא ניתן לסמוך בעיניים עצומות. 

חניתא ראתה שליחות בעשייתה ולא התביישה להתעקש ו"לנדנד" גם לבכירי מערכת הביטחון ולשרי ממשלה כשטובת החיילים והאזרחים שטיפלה בהם לנגד עיניה. היא עשתה זאת בטוב טעם וכבוד וזכתה להערכה מצד הממסד. 

בשנת תשל"ד (1974) נרצחו שמונה-עשר איש בפיגוע קשה שבוצע בקריית-שמונה. לאחריו, החלה חניתא להגיע לעיר מדי יום שישי כדי לסייע לניצולים. היא נקשרה לקריית-שמונה והחלה להיות פעילה ומוכרת בה. בשנת התשנ"ה (1995) ביקש ממנה יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, להפוך את 'מלון הצפון', בית מלון מדשדש בקריית שמונה, ל'בית החייל'. חניתא נרתמה לעניין במלוא הכוח, ו'בית החייל' של קריית שמונה נעשה לפרויקט משמעותי ביותר בעבורה. היא גייסה כספים רבים מהיהדות דוברת הצרפתית כדי להתאים את המלון לייעודו החדש ולפעילויותיו.  

לחניתא היה יחס מיוחד לחיילים הבודדים, היא השקיעה רבות בניסיון לסייע להם והכירה היטב את צורכיהם. גולת הכותרת הייתה ליל-סדר מושקע שארגנה מדי שנה ב'מלון הצפון' בעבורם. בנוסף יזמה פרויקט של התאמת משקפיים. היא הכירה אופטומטריסטים יהודים מצרפת אשר נהגו לבוא לישראל לחופשת הקיץ, ואלו נענו לבקשתה לערוך בדיקות עיניים ולהתאים לחיילים הבודדים משקפיים, בחינם. "האמא של החיילים הבודדים", כינו את חניתא.  

בשנות ה-90 הפכה חניתא לסבתא לארבעה נכדים, ילדיו של יואב, שחי עם משפחתו באקוודור. חניתא שמחה בביקוריהם בישראל והייתה סבתא מפנקת וחמה. כשבגרו נכדיה הגיעו לארץ כדי לשרת בצבא וחניתא הייתה להם לבית.  

בשנת תשס"ג (2003), זכתה חניתא באות יקירת העיר קריית-שמונה. 

גם בגיל תשעים המשיכה חניתא לעסוק בפעילויות התנדבותיות ובעזרה לרבים. כשנשאלה כיצד היא מוצאת זמן לכל פעילויותיה, השיבה כי הן הנותנות לה כוח ובריאות. 

בשנותיו האחרונות של מרדכי התדרדר מצבו הבריאותי וחניתא טיפלה בו במסירות. הוצאתו לטיפול מחוץ לבית לא עלתה בקנה אחד עם ערכיה, אלו שהביאה עימה ממשפחתה ומקהילתה במרוקו. בזכות עיקשותה וקשריה, היא הצליחה להשיג אמצעי טיפול מיוחדים, ומרדכי נשאר בביתם בעת מחלתו. הוא נפטר בשנת תשע"ג (2013). 

לאחר פטירתו, התקשתה חניתא עם החיים בגפה. בשלוש שנותיה האחרונות, תשע"ז-תש"ף (2020-2017) התגוררה בבית-האבות "שבת אחים" במגדל. מבית-האבות לא יצאה, אבל גם בעת שהותה שם, המשיכה להיות פעילה טלפונית לטובת 'הוועד למען החייל' ולשמור על קשרים עם קהילת יהודי צרפת ועם אנשי מפתח בצה"ל.  

חניתא אטיאס נפטרה בכ"ח ניסן תש"ף (22/4/2020), בגיל תשעים ושתיים, ונטמנה בבית הקברות של קיבוצה, מעגן, לצד מרדכי קידר. אחרי מותה נחנך רחוב על שמה בקריית-שמונה. גם חדר האוכל ב'מלון הצפון' נקרא על שמה.