רגעים של עשייה וחוסן
בחיי חניתא אטיאס-קידר

הערב ירד על קריית שמונה, הרוח הקלה ליטפה את הרחובות השקטים ואת האנשים הלבושים בגדי חג ההולכים בדרכם לבתי-הכנסת. חדר האוכל שבמלון הצפון היה מואר באין-סוף נורות קטנות שהבהיקו כמו כוכבים בשמיים. חניתא עמדה בכניסה ונשמה עמוקות, מתמלאת בגאווה ובסיפוק בעוד עיניה נודדות בין השולחנות המסודרים בקפידה, מכוסים במפות לבנות ובצלחות מבריקות. כל פרט בערב הזה תוכנן בקפידה כדי לשמח את החיילים הבודדים שהוזמנו לחגוג ביחד את ליל הסדר. 

היא עברה בין השולחנות, מסדרת את אחרוני הפרחים ומוודאת שכל הכוסות ממוקמות במקומן המדויק, ולא יכלה להסתיר את החיוך שעל פניה כשחשבה על המשמעות של הערב הזה. כל אחד מהחיילים שיגיע הערב נמצא הרחק ממשפחתו, ורבים מהם לא ידעו את טעם החג של ביתם כמה שנים. היא ידעה שזה חשוב להם, בדיוק כפי שזה היה חשוב לה כשעלתה. 

"אתה חייב לדאוג שיהיה אוכל מכל העדות. קניידל'ך למרק בשביל החיילים האשכנזים, מטבוחה ודגים לחיילים המרוקאים", הסבירה לפני שבוע בשיחה עם אחראי המטבח, לאחר שבדקה את שמות המשפחה של כל החיילים שנרשמו השנה לסדר שארגנה, "שיריחו ריח של בית, אתה מבין?" 

בעודה סוקרת את האולם, הבחינה בדמות מוכרת שנכנסה לאולם. קצין צעיר וגבוה. חניתא חייכה חיוך גדול ופרשה את ידיה אך לאחר רגע קפאה במקומה, מבולבלת, וניסתה להבין מי הוא המתקרב לעברה. מבטיהם הצטלבו. 

 “שלום, את חניתא?" שאל ומבטו נבוך ונרגש. 

"כן… סליחה… חשבתי שאני מכירה אותך בהתחלה, אבל זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות", מלמלה.  

"אני חושב שאת מכירה את אבא שלי, מואיז סבג", אמר. 

עיניה של חניתא נפערו לרווחה ופיה נפרש לחיוך רחב, "אתה הבן של מואיז! ואני חשבתי שהשתגעתי כשנכנסת בדלת. כאילו לא עברו עשרים שנה! הבן של מואיז. כמה שאתה דומה לו! אני לא מאמינה!"  

"כולם אומרים לנו את זה. אני מאיר", החייל הצעיר חייך והושיט את ידו לחניתא, שלחצה אותה בחוזקה ומיד חיבקה אותו.  

"אבא שלך היה אצלי בחברת הנוער במעגן. והוא היה נראה אז בדיוק כמוך!" אמרה. 

"הוא סיפר לי עלייך הרבה. ועל כמה שאהב את הקיבוץ ואיך עזרת לו להשתלב… הוא תמיד אמר לי שבלעדייך הוא לא היה מחזיק שם מעמד." 

עיניה של חניתא התלחלחו, “מואיז היה נער מקסים עם לב ענק. חבל שלא נשאר בקיבוץ.” 

“הוא חזר לבית-שאן אחרי הצבא כדי לעזור לסבא וסבתא ושם הקים את המשפחה שלנו. אבל הוא תמיד התגעגע לתקופה שלו במעגן". 

חניתא חייכה, “ואיך הוא היום? מה הוא עושה? כמה ילדים אתם?” 

“תודה לאל, הוא בסדר. אנחנו חמישה ילדים, אני הבכור". 

"איזה יופי, תהיו בריאים. אבל מה אתה עושה כאן? אתה לא בבית בליל הסדר?"  

מאיר השפיל את מבטו וניכר היה שהוא מחפש את המילים הנכונות. 

חניתא הניחה את ידה על כתפו, "אתה יכול לדבר איתי חופשי". "ההורים שלי… המשפחה שלי… הם עזבו קצת לפני שהתגייסתי. עברו לצרפת, כל המשפחה של אמא שלי שם", אמר ודיבורו הפך סוער מרגע לרגע, "באמת היה להם מאוד קשה כאן. החינוך לא מצא חן בעיניהם, והאפליה. וכשניסו לשנות דברים, לא התייחסו אליהם יפה, דיברו אליהם כאילו אין לנו תרבות". 

עננה של כאב חלפה על פניה של חניתא, "אני מכירה את זה. ומכירה גם עוד משפחות שבחרו לחיות בקהילות שמעריכות את התרבות שהם באו ממנה. גם חלק מהאחים שלי עברו לצרפת במקום לישראל". 

"באמת?" התפלא מאיר, "למרות כל הציונות שלך והקיבוץ?" 

"בטח… כשעליתי היה גם לי קשה מאוד. לבד, עם בטן בהריון, צעירה מרוקאית בקיבוץ של הונגרים, אתה חושב שלא הסתכלו עקום? לא ידעו איך לאכול אותי", חניתא צחקה ואז הרצינה, "אני מבינה את הקושי, אבל תמיד ידעתי שלכאן אני שייכת, למדינה של היהודים. אנחנו יהודים בדיוק כמו האחרים פה, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים. חבל שמואיז לא דיבר איתי על הקשיים. הייתי מנסה לעזור. הרבה אנשים שכנעתי שלא יעזבו. באמת היו תקופות לא קלות".  

מאיר הנהן וחניתא הישירה אליו מבט כשעיניה שוב מאירות, “אבל אתה בחרת להישאר, להתגייס.” 

מאיר חייך חיוך קטן. 

 “אתה עושה דבר גדול. זה קשה, אני יודעת. אצלנו משפחה זה דבר כל-כך חשוב ובטח ההורים רצו שתבוא איתם".  

"אמא מאוד לחצה. היא פחדה מהגיוס, מהצבא, ואבא אמר ששם יהיה לי עתיד ופה אין". 

"גם ההורים שלי ממש לא התלהבו כשעליתי, בלשון המעטה… והיום הם כאן, עלו לארץ גם הם, ואנחנו שוב נפגשים בכל שבת ובכל חג, כולנו.. החלטת את ההחלטה הנכונה, תאמין לי. אתם מצליחים לשמור על קשר?"  

“אנחנו מדברים מדי פעם, אבל זה לא פשוט. מתגעגעים.” 

“אני בטוחה שהם גאים בך מאוד”, אמרה חניתא בחום, "מי יודע. אולי ההישארות שלך כאן תגרום להם לנסות לחזור, לעלות שוב. אם זה יקרה, אני כאן כדי לעזור בכל דבר, שתדע. הם צודקים שכאן יותר קשה, אבל עתיד יש פה. זה תלוי בך ובי ובכולנו. אנחנו חייבים לנסות לתקן מבפנים את מה שאפשר, כמה שאפשר. אנחנו צריכים להראות לכולם את הפנים היפות של היהדות שלנו, של המסורת שלנו. זה מה שאני מנסה לעשות כל חיי, לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות, אבל אני תמיד מנסה: בגלל זה עבדתי בעיירות עולים בכל הארץ ועם חברת הנוער בקיבוצים והתאמצתי שהעולים ישתלבו, ובגלל זה אני כאן היום. לתת לכל מי שרוצה בית במדינה הזאת, שירגיש הכי שייך".  

מאיר הקשיב לה. לפתע, החלו להישמע מאחוריהם קולות של חיילים נוספים שהגיעו. קריאות שלום, חיבוקים וטפיחות על השכם, "התגעגעתי", ו-"תראו מי פה!!" 

"מאיר, אני יוצאת לקבל את פני הילדים שלי", אמרה חניתא בהתרגשות, "היום תדבר עם ההורים לפני החג, נכון? תמסור לאבא דרישת שלום חמה ממני ותגיד שמעכשיו אני דואגת לך באופן אישי. אתה תמיד יכול לצלצל אליי. לא קל להיות לבד". 

בערב, כשכולם שרו מההגדות את שירי החג, חניתא ישבה והביטה בהם בנחת.  

לקראת סוף הסדר, מאיר ניגש אליה. 

“זה החג הכי שמח שהיה לי מאז שההורים נסעו, תודה”, אמר לה בעיניים בורקות. 

חניתא לחצה את ידו, "תודה לך שהתגייסת ונשארת להגן על המדינה שלנו למרות הקשיים".  

היא התרוממה מכיסאה, אישה מבוגרת עם חיוך המאיר את כל מה שסביבה. 

"אני כל-כך מתרגשת לראות את כולכם כאן. זאת הדרך הצנועה שלי להודות לכם על המסירות שבה אתם משרתים בצבא למרות שהמשפחות שלכם רחוקות. כאן, בארץ, אתם הילדים של כולנו, ובכל בעיה אתם מוזמנים לפנות אליי. לכולם יש את הטלפון שלי, ואם צריך, אני אגיע עד לרמטכ"ל ולשר הביטחון!" 

"אין כמוך חניתא", צעק אחד החיילים מקצה חדר האוכל. 

"אין כמוך", צעקו אחריו חיילים וחיילות מכל רחבי החדר. 

"לחיי עם ישראל", הרימה חניתא את כוס היין הרביעית של ליל הסדר, "לחייכם!" 

והם המשיכו לשיר יחד, מוקפים באור, במקום שבו הלב מצא את דרכו הביתה.