רבקה בן קיקי

רבקה נולדה בכ"ה שבט תרצ"ד (10/2/1934) להוריה, שמחה ואליהו מלכא, בחיפה, הוריה נישאו לאחר שאביה התאלמן, ומנישואיו הראשונים היו לו שתי בנות. רבקה הייתה הבת השלישית מנישואי הוריה. היא נולדה לאחר שתים-עשרה שנים שבהן לא הצליחה שמחה להרות, ולידתה נחשבה לנס וסימן לברכה. אחרי שנולדה, הצטרפו למשפחה עוד אחות ואח.  

אליהו היה יליד הארץ, נצר למשפחת רבנים שמוצאה ממרוקו. שמחה הייתה בתו של מאיר שושנה, איש ציבור בעל אדמות שמשפחתו הגיעה מתוניס כמה דורות קודם לכן. הם התגוררו בשכונת ואדי סאליב בחיפה עם אחיה הצעיר של שמחה. האב ניהל חנות מכולת והאם הובילה את הבית והמשפחה. בינם ובין שכניהם הערבים בוואדי סאליב שררו יחסי שכנות ועזרה הדדית.  

באביב תרצ"ו (1936), כשרבקה הייתה בת שנתיים, החל המרד הערבי הגדול והמשפחה עברה לשכונת הדר. אליהו, אחי האם, נהרג מירי צלפים בעת שאשתו, מסעודה, הייתה בהיריון. משפחת מלכא עברה דירה פעם נוספת, ומסעודה והתינוק גרו עימם. שמחה טיפלה בבן אחיה המת כבאחד מילדיה, אך השכול שינה אותה ותפקודה הפיזי והרגשי הוגבל. גם האב חלה. בעקבות כך, נעשתה רבקה לאחראית ניהול הבית בגיל צעיר. היא למדה בבית-הספר 'אליאנס – כל ישראל חברים' בחיפה, אך בשל המצב בבית, נדרשה תכופות להישאר בו. חרף כל זאת, התנהלו הבית והיחסים בין ההורים בכבוד.  

לאחר שרבקה סיימה את כיתה ח', החמיר מצבו של אליהו. הוחלט כי רבקה תנהל את המכולת, אך רבקה שרצתה מאוד להמשיך ללמוד, כאבה את ההחלטה. אמה ראתה אותה בוכה יום אחד, והחליטה לפטור אותה מהעבודה. רבקה נרשמה ללמוד הנהלת חשבונות והדפסה בלימודי ערב. היא הייתה בת 15 וחצי כאשר שמעה על משרה פקידותית בבנק "הלוואה וחיסכון". שלוש פעמים הגיעה לסניף הבנק וביקשה להיפגש עם המנהל עד שהצליחה לשכנעו להעסיקה. 

כשהייתה בת 17, פגשה רבקה את יהודה בן-קיקי, בן ה-29. כעבור כמה חודשים, בה' בניסן תשי"ב (31/3/1952), נישאו. הם גרו בשכונת בת-גלים בחיפה. רבקה עבדה בבנק, השלימה את השכלתה התיכונית וטיפלה בבית. יהודה עבד כטכנאי אלקטרוניקה. את משכורתה נתנה רבקה ליהודה וממנה הוא הפריש לה לצורכי הבית. מתוך התקציב הזה, שנגזר ממשכורתה, הקפידה לחסוך וגם לסייע למשפחתה. הנישואין לא היו מאושרים, ורבקה נתקלה בדפוסים של פגיעה וזלזול שלא הכירה מבית הוריה.  

שנה לאחר נישואיהם, בשנת תשי"ג (1953), ילדה רבקה בת, אושרה. כשאושרה הייתה בת כמה חודשים, התדרדר מצבו של אביה של רבקה. האם נאלצה לצאת לעבוד בחנות המכולת, ורבקה סעדה את האב. רבקה, בעלה והתינוקת עברו לבית ההורים ונשארו בו עד לפטירתו של האב. רבקה שמה לב כי התינוקת אינה מתפתחת כראוי. כשלאושרה מלאו שנתיים, ורבקה הייתה בסך-הכול בת 20, אבחנו הרופאים כי אושרה סובלת משיתוק מוחין. רבקה נאלצה להתמודד עם הבשורה ועם הטיפול באושרה לבדה. כשלפעוטה מלאו שנתיים וחצי, שבה לעבוד, הפעם בבנק איגוד. 

רבקה הרתה שוב ובשנת תשי"ז (1957) ילדה את דורית. בעת ההיריון, היה הטיפול באושרה קשה מאוד, ושמחה, אמה, לקחה אותה לביתה. לאחר הלידה, בשל הקושי לטפל באושרה במקביל לטיפול בתינוקת קטנה, נאלצה רבקה לשלוח את אושרה למוסד פרטי בכפר חסידים. לאורך עשרים ושמונה שנות חייה של אושרה, הקפידה רבקה לבוא מדי שבוע למוסד כדי לבקרה ולהביא לה מתבשיליה, אולם מעולם לא ידעה אם בתה מזהה אותה. בהשפעת מצבה של בתה, החלה רבקה להתנדב בארגון אקי"ם – לאנשים עם מוגבלות שכלית ולבני משפחתם.  

יהודה התקשה להתמיד בעבודותיו והתנהלותו לא הייתה יציבה. היחסים ביניהם התדרדרו ואף הגיעו לאלימות. המצוקה דחפה את רבקה לשוב לעבודתה, שבה חשה סיפוק והייתה מוערכת. היא סייעה לרבים ונעשתה לאשת סודם של לקוחותיה. על מנת להתקדם ביקשה לעבור למחלקת מטבע חוץ, שהייתה עמוסה בשל השילומים מגרמניה. הפרופיל שלה, של אישה ספרדייה צעירה דוברת עברית, לא היה אופייני למחלקה. רבקה ביקשה ממנהל הבנק חצי שנת ניסיון – והצליחה. בשנת תשכ"ט (1969) זכתה במקום השני בתחרות השיווק של בנק איגוד, ובהמשך, בפרסים נוספים בתחרויות עובדים של הבנק. לימים, העידה רבקה על עצמה: "המקצועיות הידידות והנאמנות עם חיוך חם ונדיב על הפנים – היו הסוד שלי". 

לאורך כל השנים המשיכה רבקה לנהל לבדה את משק הבית ולארח בני משפחה רבים. היא סייעה רבות לתמר, אחותה, אשר התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה בעודה בהיריון. תמר ובנה נעשו לחלק מהמשפחה, ורבקה השיגה לה עבודה בבנק.  

בשנת תשכ"ח (1968) נולדה הבת השלישית, מרב. בשנת תשל"ה (1975) קיבלה רבקה הצעה לנהל סניף חדש של בנק איגוד, אך סירבה כיוון שמרב הייתה בת 7 ורבקה סברה שעדיין אין זה הזמן המתאים למשרה בכירה. רבקה החלה לשמש כעובדת בסניף החדש, הביאה אליו לקוחות פרטיים רבים ותרמה רבות לשגשוגו. שבע שנים אחר-כך, בשנת תשמ"ב (1982), הסכימה להתמנות למנהלת. גם כמנהלת הסניף, עבדה קשה מאוד ודלת משרדה הייתה פתוחה תמיד.  

בשנת תשל"ז (1977) נפטרה אושרה לאחר שנים ארוכות במוסד. כמה חודשים אחר-כך, עברה שמחה, אמה של רבקה, שבץ מוחי קשה. רבקה, ביחד עם מאיר ותמר אחיה, טיפלו בה וסעדו אותה עד שנפטרה.  

בשנת תשמ"ח (1988), לאחר שנים של זוגיות מתדרדרת, כשהייתה כבר חזקה ובטוחה בעצמה, החליטה רבקה להיפרד מבעלה, ובהמשך להתגרש ממנו. כשם שניסתה בעבר למנוע מהמתח בינה ובין יהודה מלפגוע בבנותיהם, הקפידה גם לאחר הגירושין כי הבנות לא יקרעו ביניהם. לאורך שנים אירחה בלילות שבת את יהודה, ולאחר מכן אף את בת-זוגו החדשה.  

רבקה שמה לה למטרה להקנות לבנותיה נקודת פתיחה טובה מזו שניתנה לה. היא הקפידה לשולחן למוסדות חינוך מעולים ונמנעה מלבקש מהן לסייע בבית. הקשרים בינה ובינן היו טובים וחמים וכך גם הקשר שלה עם בני-זוגן. כאשר דורית ילדה בארצות-הברית, רבקה טסה לשם למשך כחודש, אף שהנהלת הבנק הסתייגה מהיעדרות כה ממושכת שלה. אולם רבקה הייתה נחושה לשמור על סדר העדיפות שלפיו בנותיה קודמות לכול. הנכדים שנולדו היו מבחינתה הפרס הגדול, זה שקיבלה לאחר שנות מאמצים. היא הייתה סבתא מסורה אשר הרבתה לשמור על נכדיה ופינקה אותם בתבשיליה.  

רבקה יצאה לגמלאות בשנת תשנ"ג (1993). היא התבקשה לעזור בפרויקט צדקה בקריית-ים, גייסה תורמים, וביחד עם מכרים, ארגנה חבילות מזון למשפחות נזקקות. בעקבות זאת, החליטה להמשיך בפעילות הצדקה באופן קבוע. היא ארגנה חלוקת מזון, "קמחא דפסחא", לפסח, כמו גם טיולים לכותל המערבי שיועדו לנשים משכונות מצוקה.  

רבקה הוזמנה להצטרף לוועד העדה הספרדית. לאחר זמן קצר, התמנתה לחברה בוועד המנהל של בית-האבות של העדה הספרדית בחיפה, ופעלה לפיתוחו. היא הייתה גם יושבת-ראש ועדת החינוך של הוועד. היא הקימה פרויקט למצוינות לימודית בבתי-ספר ובגנים בחיפה שהיו בהם ילדים ממשפחות קשות-יום, ובמסגרתו נתנו סטודנטים שיעורים פרטים לילדים בקריאה ובחשבון. רבקה גילתה כי בבתי-הספר הללו יש ילדים רעבים, הזקוקים לאוכל ולביגוד קודם לשיפור הישגיהם בלימודים. הדלות והמחסור, שלא ידעה כמותם אפילו כילדה, זעזעו אותה עמוקות. רבקה הציעה לוועד העדה הספרדית לקחת חסות על חמישה בתי-ספר שהאוכלוסייה בהם הייתה במצב קשה במיוחד – טבח בית-האבות הכין ארוחות לילדים שבבתי-ספר אלו, והעירייה דאגה להובלתן. פרויקט ההזנה התרחב ורבקה לקחה חסות על בתי-ספר וגני ילדים רבים נוספים.  

בהמשך עבר הפרויקט לידיה של עיריית חיפה, ורבקה חיפשה אפיקים אחרים לפעולה. בכל מקום שבו זיהתה מצוקה, נכנסה בעובי הקורה. בשנת תשס"ה (2005) ארגנה רבקה קייטנה, אף היא בתרומת ועד הספרדים, בעבור ילדים ממשפחות מעוטות יכולת, אשר הסתובבו בחופשות בחוסר מעש. לקראת החגים יזמה מפעל לביגוד ולהנעלה בעבור הילדים. החלוקה התנהלה בתוך אולם בבית-האבות הספרדי בחיפה, ובשל ההצלחה נעשתה למפעל קבע. רבקה גייסה את כל משפחתה. בנותיה, אשר עבדו בתעשיית האופנה, קישרו אותה עם ספקי בגדים שתרמו בגדים ונעלים, אחותה תמר סידרה את הבגדים הרבים שנתרמו, ואחיה מאיר, שהיה נהג מונית, סייע בשינוע. רבקה המשיכה בפעילות זו כל עוד אפשרה לה בריאותה. על פועלה זכתה בפרס יקירת העיר חיפה – פרס שבו הייתה גאה מאוד. 

בשנת תשע"ה (2015) התדרדר מצבה הבריאותי של רבקה בעקבות נפילה ושבירת הירך, והיא נשלחה לשיקום. דורית ומרב, ואיתן מאיר ותמר, היו לצדה במשמרות, יומם ולילה. לאחר כחצי שנה, הלכה לעולמה. 

רבקה בן-קיקי לבית מלכא נפטרה בי' בטבת תשע"ו (21/12/2015) ונטמנה בבית-הקברות הספרדי, בחלקת נכבדי העדה.