רגעים של עשייה וחוסן
בחיי דוריס נמני

התעוררתי כמו בכל בוקר, מריח הקפה השרוף שעלה מן המקינטה במטבח. מיד הבנתי שאני מאחרת כהוגן ושהיום לשם שינוי כדאי שלא אאחר, תורה של הקבוצה שלי להגיש שיר בשיעור קריאת שירה. קולות קרקוש כלים עלו מהמטבח הקטן וקולה של סבתי קרא לי: "דוריס, קפה!" "דואה מינוטי" עניתי לה באיטלקית, כלומר, שתי דקות. אני תמיד אומרת שאם היה לנו דגל משפחתי הייתה מצוירת מקינטה ענקית, מעין קומקום קפה עם שלוש רגליים, במרכז הדגל.

זינקתי מהספה הנפתחת היישר למרכז הארון שסבתא שלי רוקנה כדי שיהיה מקום לכל הבגדים שהבאתי במזוודה ענקית לפני כמה ימים. בית הספר שלי למשחק היה ברמת גן, עשר דקות הליכה מהבית של סבתא. כל-כך רציתי לצאת מהבית לדירה משלי אבל הייתי סטודנטית תפרנית ולא יכולתי להרשות זאת לעצמי וגם ההורים שלי לא הרשו זאת לעצמי, מגורים אצל סבתא היו סוג של פשרה שהייתה מקובלת על כולם. וכך, בתחילת שנה ב' עברתי לגור עם סבתא דוריס שלי, או כפי שהוצגה בפני כשהגחתי לאוויר העולם – נונה דוריס.

כשעמדתי באותו בוקר מול הארון ידעתי בדיוק מה אני הולכת ללבוש. בשנה א' בלימודי משחק בכל הגשה או הופעה מבקשים מכולם ללבוש שחור. שמתי בצד מספיק כסף וקניתי לי (בסייל כמובן, הנימנים לא פראיירים) שמלת מעצבים קטנה שחורה שתשמש אותי לאורך כל השנה. הושטתי יד לערמת הבגדים המקופלים שסבתא שלי סדרה יפה-יפה בארון, שלפתי את השמלה עם הטיקט ולבשתי אותה. הייתי כל-כך מנומנמת שלקח לי רגע להבין שמשהו לא בסדר עם השמלה. השמלה הייתה חתוכה. פשפשתי בארון ומצאתי את החצי השני. מיד ידעתי שלא מדובר בטרמיטים או בעש אלא בנונה דוריס היצירתית שלי. גל של דמעות עלה ממעמקי הבטן ואיים לזלוג לי מהעיניים. תהיתי מה עבר לה בראש כשהיא גזרה את השמלה והחזירה אותה מקופלת לארון כאילו יש סיכוי שלא אשים לב. למה היא לא יכלה פשוט להגיד לי?

לא היה זמן לוועדת חקירה, הייתי חייבת להזדרז. לבשתי בגד שחור אחר, ישן ולא מחמיא, שתיתי קפה שרוף והסברתי לנונה דוריס שהיום אין לי זמן ל"קולציונה" כלומר באיטלקית "ארוחת בוקר".

כמובן שאיחרתי, חטפתי נזיפה מהמורה, ההגשה של הקבוצה שלי הייתה בינונית ובהפסקת הצהריים כבר לא הסכימו בקפיטריה לרשום לי עד שאשלם את החוב ולכן רצתי לנונה לספגטי צוהריים. כשהגעתי ראיתי אותה עומדת בכניסה האחורית, ליד הפחים ובלוני הגז, מחלקת שאריות של עוף לכנופיית חתולים. אף פעם לא הבנתי איך אישה שמפחדת מחיות יורדת כל יום שלוש קומות עם שתי ברכיים דפוקות, מקל וחמגשית כדי להאכיל את כל משופמי הבניין.

"נונה, בואי למעלה, טנגו פאמה" (אני רעבה).

היא עולה מדרגה. מדרגה. מדרגה. אני מחכה בסבלנות. מדרגה. מדרגה. אחרי קומה וחצי היא מסמנת עם המקל שאעקוף אותה. אני ממתינה ליד הדלת הלבנה. היא מגיעה עם המפתח. דלת נפתחת, מזוזה מנושקת. בכניסה מימין תלויות שתי צלחות אחת שבה רואים את הכותל, ואחת של משה דיין. אני מתיישבת במטבח הקטן ונונה מערבבת בסיר את הספגטי, בלי לשבור את האטריות, כמו שמבשלים פסטה אל-דנטה של רומא. עד שהרוטב יהיה מוכן נונה מספרת לי על הפעם ההיא שהיא והדודים היו בחופשה באיטליה על יאכטה והיא הכינה לכולם קפה (כמובן) במקינטה ענקית (כמובן) ובטעות שמה מלח במקום סוכר (כמובן). שתינו מתפקעות מצחוק ואני חושבת, חייה של האישה הזאת, שהתאלמנה ונשארה לבדה עם חמישה ילדים, היו מלאים בכל-כך הרבה סיפורים על קשיים ועל התמודדויות שאי-אפשר לדמיין, אבל לנונה שלי היה סטייל. היא העדיפה לספר לי אלף פעם על קפה ביאכטה מאשר על מצוקה כלכלית או על מעצרים בידי קדאפי.

הספגטי הוגש על צלחת זכוכית חומה, ספגטי אדום וחם ומנחם. קיבלתי מזלג וכף כדי שאוכל לאכול כמו שצריך, כמו האיטלקים שלעולם לא יחתכו את הספגטי אלא ילפפו אותו בעיגול סביב המזלג . נונה לא אכלה, היא ישבה והסתכלה עליי ווידאה שאסיים עד הביס האחרון.

"אל אוליטימו בוקונה", אצל נונה שלי היינו מכניסים לכיור אך ורק צלחות ריקות.

ואז, במיקס של עברית איטלקית וערבית, היא אמרה לי, "דוריס, סליחה שגזרתי את השמלה. ראיתי מזוודה מלאה בגדים וחשבתי שדודה נעמי הביאה לי בשביל לחדש. זה שמלה ללימודים, נכון? בואי נתקן"

"כן, אבל לא נורא, אני אסתדר".

"אין דבר כזה! הכי חשוב זה לימודים. אצלי בבית אין דבר שאי אפשר לתקן עם חוט ומחט. אפילו בנאדם אפשר לתקן ככה".

נונה קמה בכבדות והתחילה להתנדנד לכיוון הסלון בלי המקל שלה. מאחד הארונות היא הוציאה את סלסלת התפירה, סלסלת קסם מלאה באצבעונים, מחטים, כפתורים סלילי חוטים, גומי, קרסי חזיות. חמושה בסלסילה הזאת היא תפרה בעבודת יד לי ולכל הנכדים את תלבושות הפורים היפות ביותר בכיתה, הפכה וילונות לכיסויי מיטה ולהפך, תיקנה מעילים, כריות, חגורות, נעליים.

"בואי, תביאי את השמלה… את מה שנשאר ממנה", היא צחקה.

לא התווכחתי. בשביל מה? כל מי שמכיר את נונה דוריס יודע שכשהיא מחליטה, היא פשוט עושה.

​​השמש התחילה לשקוע והסלון החשיך. נונה ביקשה ממני להשחיל את החוט בקוף המחט. נזכרתי שהיא זאת שלימדה אותי, בבקרים הלא נגמרים של החופש הגדול, באיטלקית מעורבבת בערבית ובעברית שבורה, לאחוז בחוט ומחט. התבוננתי בקוף המחט בריכוז וכמו אז הצלחתי לגייס מספיק סבלנות להשחיל את החוט הסרבן. תוך כדי תפירה היא סיפרה לי סיפור שלא שמעתי מעולם.

​"את יודעת שאת הסלסילה הזאת קנה לי סבא שלך ז"ל, למתנת האירוסין. הסלסילה הזאת לא הייתה זולה אבל סבא שלך קנה לי אותה בלי למצמץ. לכל הבנות יצאו העיניים" אמרה בסיפוק.

​הקשבתי לסיפור ונזכרתי בפעם הראשונה בה הבאתי הביתה בן-זוג . נונה לקחה אותי הצידה, בשובבות, ולחשה לי : "סאי פסקארה" (את יודעת לדוג).

​היא סיימה לתפור, קשרה את החוט בקשר כפול וחתכה בעדינות במספריים. פתאום הייתה מונחת על הספה עליונית שחורה חמודה. נונה לא נחה. היא הוציאה מהסלסילה גומי לבן, תקעה שתי סיכות בפיה, הקיפה את מותניי בגומי וסימנה עם הסיכות.

​"סולומון, זכרונו לברכה, כבר לא איתנו הרבה זמן, אבל הסלסילה הזאת חיה חיים מיוחדים במינם! ראתה עולם – נסעה לתוניסיה, לאיטליה, עלתה לארץ ישראל והנה היא עדיין כאן".

​נכנסתי להתקלח לפני משמרת סדרנות באולם התיאטרון של בית-הספר. כשיצאתי חיכתה לי על המיטה חליפת שני חלקים שהייתה פעם שמלה. לא יכולתי שלא לחייך, נונה דוריס המאלתרת – גם הפעם היצירה שלה עולה על המקור. נונה יצאה מהמטבח עם מגש שעליו שני ספלי קפה קטנים ורוסקטה, כעכים קטנים מלוחים, ממכרים, שהכינה.

​נכנסתי לאולם. ההצגה כמו רקע למחשבות שלי על החיים של סבתא שלי שהיו יותר מעניינים מכל הצגה. באותו הרגע ידעתי שיום יבוא ואני אכתוב מחזה על נונה דוריס שלי והמשפחה שהיא הקימה והבית שבנתה פה בישראל כנגד כל הסיכויים. אכתוב על הצעת האירוסין בטריפולי, על המוות המפתיע של סבי, על המלחמה, ועל סדר הפסח בסלון הקטן ברמת-גן עם כל המשפחה המורחבת שצועקת את ההגדה בקולי-קולות, וסצנת הסיום: המנהג המשפחתי של ליל הסדר, נונה דוריס יוצאת עם הר של ביצים מהמטבח וכל האחים מטפסים אחד על השני לחטוף כמה שיותר ביצים,. אנשים מבוגרים משתוללים כמו ילדים ונחנקים מצחוק מעורבב בחלמון של ביצה. מסך יורד.

​אספתי את הלכלוך שהקהל הותיר, וידאתי שכל האורות כבויים ויצאתי אל תוך הלילה הרמת-גני. ​ ​​

כשפתחתי את הדלת, שמעתי אותה נוחרת קלות מול הטלוויזיה הדלוקה שבחדרה. נכנסתי על בהונותיי וכיביתי את הטלוויזיה

"מי זה?" היא שאלה מתוך שינה.

"דוריס, נונה, זאת דוריס, לילה טוב".

"בואונה נוטה, דוריס" (לילה טוב).

"בואונה נוטה, נונה".

שנה שלמה עברה עליי בבית שלה. עם הקפה השרוף, הספגטי, המראה הגדולה בכניסה ותמונות הילדים והנכדים על הקירות. ביום שהחלטתי לצאת לעצמאות ולעבור לדירת שותפים לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים. ארזתי את הבגדים שלי במזוודה הגדולה.

דוריס ניגשה אליי עם סלסילת התפירה.

"מה זה, נונה?" שאלתי.

"און רגאלו" (מתנה).

"פר מה?" (בשבילי?)

"פר טה" (בשבילך).

לקחתי את הסלסילה בדמעות והכנסתי לתיק. שתינו קפה אחרון של שותפות לדירה. נישקתי אותה באמצע השביל של שערה השחור ואמרתי לה תודה על הכול. היא חיבקה אותי חזק וראיתי לחלוחית מבעד למשקפיה העבים. התחלתי לגרור את המזוודה ואת עצמי לכיוון הדלת. היא רצה למטבח והושיטה לי ​​ריווין.

"גרציה נונה".

"צ'או".

"צ'יוודיאמו, דוריס" (להתראות).

 

נונה דוריס שלי הייתה האדם הראשון שאיבדתי בחיי. כשהיא נפטרה וראיתי את שמי חרוט על מצבה בעודי בחיים זה טלטל אותי. אבל ידעתי בליבי שהיא שומרת עליי.

כמה חודשים אחרי פטירתה נפל לי כפתור במכנס. ניגשתי לסלסילה שלה וחיפשתי חוט מתאים. בעודי מפשפשת שם מצאתי הפתעה. נונה תפרה לי הינומה קטנה. היא לקחה כיפה לבנה מאיזה ארוע, בצידה הפנימי תפרה מסרק ולצידה החיצוני​ ​הוסיפה טול לבן, סרט מסולסל ושני כפתורים שנראו לי כמו עיניה החומות המביטות בי. הבטחתי לעצמי שכשאעמוד מתחת לחופה, ההינומה הזאת, היצירתית והמחתרתית, תהיה ההינומה שלי.

מאז ההינומה מחכה בסלסילת התפירה כמו צוואה אילמת, מחכה שאמצא את הסלומון שלי, מחכה שאדוג לי דג ואקים משפחה ובית בישראל. כשאני מדליקה את נרות השבת, אני נזכרת בנונה דוריס שלי ומתפללת שאזכה להיות נונה דוריס בעצמי, שאזכה לראות בימי חיי את דוריס נמני השלישית.