קורות חייה מעוררי ההשראה
של ספרנצה (תקווה) ברוך

ספרנצה (תקווה) ברוך לבית צ'זאנה, נולדה בשבת י"ד סיוון תרע"א (10.6.1911) להוריה יעקובו ורוזה (חזקיה) באיסטנבול שבתורכיה. משפחתה הייתה אמידה, משכילה ומסורתית. אביה היה בנקאי. בילדותה עברה המשפחה לג'נובה שבאיטליה – שם נולד אחיה, רודי. כשהייתה ספרנצה בת תשע, עזבה אמה את הבית וניתקה את הקשר עם המשפחה. נונה ספרנצה, אימו של אביה, גידלה אותה ואת אחיה והייתה לדמות המשמעותית עבורה.  

ספרנצה, שכונתה בפי רבים סְפֶּרָה (Spera), רכשה השכלה ולמדה ראיית חשבון ולימודי נוטריון. 

בשנת תרצ"א (1931) הכיר אביה סוחר ורוקח בשם סמואל ברוך, שהגיע מבולגריה לרגל עסקיו הרבים. הוא ערך היכרות בינו לספרנצה, והשניים התאהבו ונישאו. אהבתם הגדולה נמשכה לאורך כל שנות נישואיהם. ספרנצה עברה עם סמואל לסופיה בירת בולגריה, והם התגוררו ליד הוריו. חמותה מרים הייתה אשת חסד, וממנה למדו ילדיה נתינה וצדקה. היא נהגה לשלוח אותם לבית הספר כשתמיד נמצא בתיקם כריך נוסף, עבור מי שאין לו. ספרנצה נקשרה לחמותה, למדה ממנה רבות, ואימצה את סגנון החיים, האוכל והמנהגים הבולגריים. ספרנצה סייעה לבעלה בניהול הכספים בבית המרקחת, העסקים שלהם פרחו, והם התבססו כלכלית. סמואל, שכונה סמי, הפך לדמות מפתח בקהילה היהודית של סופיה. הוא גם תמך כלכלית בהוריו ואחיו.  

משפחתה של ספרנצה חיה חיים מלאי תרבות, בילויים וטיולים, לצד הורי בעלה. ספרנצה הקפידה על הנחלת המסורת היהודית בבית ועל דיני הכשרות. היא שמרה על קשר עם אביה ואחיה והשתדלה לעמוד בקשר גם עם אמה רוזי ועם בתה – אחותה של ספרנצה – מנישואיה השניים. 

בנם הראשון של ספרנצה וסמי נפטר בגיל צעיר. בתרצ"ג (1933) נולדה לזוג בת ונקראה מרים, על שם אמו של סמואל. בי"ז באלול תרצ"ט (1 בספטמבר 1939) – יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, נולדה לה בת שנייה ונקראה בשם רוזי, על שם אמה של ספרנצה. 

במלחמת העולם השנייה היה השלטון בבולגריה פרו־פאשיסטי ואנטישמי, ועמד בברית עם גרמניה הנאצית. באחד הימים הותקפו סמואל ובתו מרים בדרכם לבית המרקחת המשפחתי. הוא נחטף, ובתו נותרה לבדה וחזרה לביתה בהלם. סמואל עונה והוכה בתואנות של חשד לריגול, ושב לביתו חבול לאחר ארבעה ימים. לאחר שובו הוגלתה המשפחה מעיר הבירה סופיה לקיוסטנדיל, העיירה שממנה הגיעה משפחתו של סמואל לסופיה. רכושה הרב הוחרם, ובידיהם של בני הזוג נותרו מטילי זהב ספורים, שהצליחו להבריח עמם ולהסתירם. במהלך המלחמה נדרשו ספרנצה ומשפחתה לעטות טלאי צהוב וחוו גילויי אנטישמיות רבים. 

בקיוסטנדיל מונה סמואל לרוקח מטעם המדינה, וקיבל משכורת ובית למשפחתו. פרנסת המשפחה בעיירה הייתה בדוחק, וכדי לעזור בפרנסה החלה ספרנצה לייצר סבונים ולמוכרם, והבת מרים עבדה כשמרטפית. למרות הקושי הכלכלי, שכרו ספרנצה ובעלה מורה פרטי לעברית שילמד את בתם מרים עברית.  

באחד הימים שב סמואל הביתה במפתיע בצהרי היום וביקש מאשתו להביא לו בדחיפות מטיל זהב אחד, בלי להסביר מדוע. ספרנצה הבינה שדבר חשוב עומד על הפרק והוציאה עבורו את המטיל ממחבואו. סמואל הסתיר את המטיל ורץ בבהילות להודיע לאחיו באמצעות הטלגרף, שהצריך תשלום שוחד למפעילו לשם כך, על שליחתם המתוכננת של יהודי סופיה ברכבות אל המחנות. האח העביר הודעה זו לשאר חברי הקהילה בסופיה. התברר כי מושל המחוז, שכילד קיבל מסמי כריכים בבית הספר, הזהיר את סמי וזירז אותו להציל את משפחתו. ספרנצה עמדה לצד בעלה בהתגייסות להצלת קהילת יהודי סופיה כולה. המאמצים אכן הועילו, וכך ניצלו בני המשפחה ועוד יהודים רבים מהקהילה. 

בשנת תש"ה, בסוף שנת 1944, לאחר שחרור בולגריה בידי ברית המועצות, חזרו בני המשפחה לבירה סופיה במגמה לעלות לישראל. הם החביאו את הזהב שנותר בחזקתם ברגלי אחד השולחנות, סמי רכש כינור יקר מאוד במטרה למכור אותו בארץ – ואת הציוד כולו שלחו לארץ ישראל. המשפחה יצאה במסע לישראל ברכבת. במהלך עצירה בטורקיה התרחש ניסיון התנקשות קשה בסמי. היותו בעבר איש עסקים מצליח וידוע בעל שם בין־לאומי עוררה לעתים את קנאתם של שונאי יהודים. כשישבו לאכול במסעדה קיבלה בתו מרים מנה מלאה שברי זכוכית, שהתברר כי הייתה מיועדת לסמי במטרה להורגו. בני המשפחה הגיעו לארץ בשנת תש"ה (1945).  

המשפחה התיישבה בשכונת פרדס כ"ץ. הארגזים ובהם מטילי הזהב והחפצים היקרים הגיעו ללא תכולתם, והתברר כי כל רכושם נגזל בדרכו לארץ. בלית ברירה בנו ספרנצה וסמואל צריף קטן מהארגזים הריקים. לפרנסתם ניקתה ספרנצה בתים, וסמי שכר בית מרקחת בדמי מפתח בשכונת התקווה ועבד עבור בעליו. למרות זאת, לא הצליחו השניים לפרנס את עצמם ואת בנותיהם, וכעבור שנה החליטו לשוב לבולגריה. בשובם גילו כי ביתם ובית המרקחת שלהם הולאמו בידי הקומוניסטים, ששלטו במדינה. ספרנצה וסמואל הבינו לפיכך כי מקומם בארץ ישראל. ספרנצה רכשה פסנתרים בכסף שנותר בבולגריה כדי שתוכל להעבירם לישראל למרות האיסור להוציא כסף מבולגריה. 

מהרווח ממכירת הפסנתרים שכרו בני הזוג בשנת תש"ט (1949) דירה בבני ברק ובית מרקחת – ברחוב האצ"ל בשכונת התקווה. סמואל עסק בייצור התרופות, וספרנצה ניהלה את הכספים ואת הקשר עם לקוחות בית המרקחת. ללקוחות שלא היה בידם לשלם עבור התרופות – והיו לא מעטים כאלה בשכונה – נתנה את התרופות בחינם. גם פריצות רבות לבית המרקחת וגנבות ממנו לא שינו את גישתה החיובית והנדיבה של ספרנצה ללקוחות ולתושבים. במקביל לעבודה עסקה ספרנצה בגידול הבנות ובחינוכן. היא הייתה ידועה בהכנסת האורחים שלה, בנכונותה לסייע לכל הזקוק לכך ובמאכליה הרבים, שלמדה להכין בבולגריה ובאיטליה.  

בשנת תש"י (1950) עברה המשפחה לדירת שלושה חדרים ברחוב נתן החכם בתל אביב. הזוג המשיך להפעיל את בית המרקחת בשכונת התקווה. בשנים הבאות נישאו בנותיה של ספרנצה, ובתקופה שלאחר נישואיהן, במיוחד במהלך לימודיהן באוניברסיטה, התגוררו בביתה עם בני זוגן. היא הקפידה לשמור על קשרים חמים עם כל בני ובנות המשפחה מהארץ ומחו"ל. ספרנצה אף ניסתה לחדש את הקשר עם אמה רוזי, והאם אכן נעתרה להגיע לביקור.  

ספרנצה אירחה בביתה לאורך שנתיים את אחיה רודי, שהגיע לארץ בשנת תש"ך (1960), יחד עם אשתו היוונייה וילדיו. בדירה הקטנה הצטופפו שמונה נפשות. בסופו של דבר, בשל הלחץ הכלכלי וחוסר הנוחות, עזבו אחיה ואשתו חזרה ליוון. 

ספרנצה היתה סבתא פעילה ומעורבת מאד בחיי נכדיה, היא שמרה עליהם באופן קבוע אחרי הצהרים כשהוריהם עבדו. הם נלוו אליה לעבודתה בבית המרקחת, לנסיעות ולביקורים של בני משפחה וגם לספרייה של שגרירות איטליה בתל אביב – שם שאלה ספרים באיטלקית לעצמה וגם עבורם. 

בשנת תש"ל (1970) נפטר סמואל. למרות אבלה הרב המשיכה ספרנצה לטפל בבנותיה ובנכדים ועודדה את בנותיה לרכוש השכלה ולהתקדם. בשנת תשל"ג (1973) נסעה הבת רוזי עם משפחתה ללימודים בשיקגו. לאחר שנה ביקשה הבת מאמה שתסייע לה בטיפול במשפחתה. ספרנצה בת ה־63 נעתרה וטסה לבדה לשיקגו. היא ניהלה את משק הבית של בתה וסייעה בגידול הנכדות. בבקרים, עבדה כמטפלת לתינוק של אחת מתושבות השכונה. 

ספרנצה נהנתה מהשהות בארץ חדשה, היא סיירה באזור המגורים של בתה והצטרפה לנסיעות וטיולי מחנאות של המשפחה. 

לאחר שנתיים בארצות הברית שבה ספרנצה לארץ עם שתי נכדותיה, כשבתה רוזי ובעלה נשארים לסיים את עיסוקיהם בארצות הברית. הנכדות חיו אִתה בתל אביב במשך כחצי שנה, וספרנצה דאגה לכל צרכיהן בתהליך הקליטה המחודשת בארץ.  

בראשית שנות התשעים עברה ספרנצה רצף של אירועים מוחיים, שריתקו אותה לכיסא גלגלים ופגעו ביכולת הדיבור שלה. אם בעבר הייתה דמות פעילה, דומיננטית ותומכת, כעת היה בכוחה רק להנהן ולהפגין מעט רגשות והבעות. בתה מרים, שהייתה במקצועה ציירת ומורה לאמנות, עודדה אותה לצייר על מנת להביע את עצמה. ציורים אלו נשמרו, יחד עם רהיטים מביתה של ספרנצה, אצל נכדהּ טל אור, בנה של מרים. 

ספרנצה עברה לחיות בביתה של רוזי בתה, שהייתה רוקחת, והשתדלה להעניק לה את הטיפול התומך ביותר. בנותיה שכרו מטפלת דוברת בולגרית שתטפל בה. מצבה של ספרנצה החמיר עם השנים, עד לפטירתה בט"ז באב תשנ"ה (12.8.1995) בביתה של רוזי.