תמונה ראשונה: מי מכיר אותך בכלל?
כשסיימתי את כיתה ח' ומצבו של אבי לא הוטב, הוחלט במשפחה שאני אנהל את חנות המכולת שלנו, החנות שברחוב השומר בחיפה.
שנה שלמה ביליתי בין הקירות הישנים, מסתובבת בין מדפים של מצרכי המזון, ובליבי הלך וגבר כאב עצום, חוסר אונים מחניק. הרגשתי כאילו סוגרים עליי הקירות ושודדים את חיי. באחד הימים, כשנותרתי בחנות לבדי, פרצתי בבכי תמרורים, בכי שהיה עצור בתוכי כל אותה שנה. לפתע נכנסה אמי. היא מצאה אותי נסערת כל-כך, ואני אזרתי עוז וביקשתי כי ישחררו אותי מהמכולת הזו – שראיתי את עתידי הולך ונקבר בה.
עם שחרורי מתפקידי במכולת, נרשמתי ללימוד הנהלת חשבונות והדפסה בשיעורי ערב בבית הספר "במעלה" והתחלתי בחיפוש אחר עבודה. במסיבה אצל חברתי ציפורה, במהלך ניסיונותיו של אחיה לחזר אחריי ולרקוד עימי, נודע לי כי מחפשים פקידה בבנק הלוואה וחיסכון.
"גשי למטה, לסניף בעיר התחתית", אמר האח, ובתמורה למידע החשוב הסכמתי לרקוד איתו.
ילדה בת חמש-עשרה וחצי מגיעה לשער הבנק ומבקשת לפגוש את המנהל. "תבואי מחר, הוא עסוק", אמר לי אחד הפקידים, שהרגיש עצמו חשוב במיוחד כיוון שהיה בכוחו לתעתע בילדה הצעירה.
למחרת הגעתי בדיוק בשעה שמונה.
"מה את רוצה ילדה?" נשאלתי.
"באתי לדבר עם המנהל בקשר לעבודה", עניתי.
"תבואי מחר", קיבלתי שוב את התשובה המאכזבת.
ביום השלישי התייצבתי מחדש בפתח הבנק, לבושה חגיגית. נכמרו רחמיו של הפקיד וזה הכניסני את המנהל.
"וואס וילסטו, מיידע'לה?" שאל אותי.
"שלחו אותי אליך כדי לקבל עבודה כפקידה בבנק", השבתי והוא הרים אליי את עיניו ושאל: "מי בכלל מכיר אותך?" לאחר שהזכרתי שמות של מספר אנשים שהכירו אותי ואת משפחתי, זכיתי בחיוך מצדו, "תתייצבי מחר בבוקר בבנק הלוואה וחיסכון בהדר ותאמרי שאני שלחתי אותך לעבודה".
כך החלה הקריירה הבנקאית שלי.
תמונה שניה: סוללת דרך
במחלקת הנהלת החשבונות עבדתי כשנתיים. בשעת הפסקת הצהריים הייתי עולה לקומה השנייה, לחדר התיוק, לשם הועבר כל מסמך של כל פעולה שנעשתה בבנק. הייתי יושבת שם בשקט ולומדת את רזי הפעולות והתהליכים שהתבצעו בבנק. אם נתקלתי בפעולה שלא הייתה נהירה לי, הייתי מוצאת מי מעמיתיי שיסביר לי. כשראיתי שבמחלקת הנהלת החשבונות אין לי סיכוי להתקדמות בטווח הזמן הקרוב, אזרתי עוז והופעתי לפגישה עם מנהל הבנק.
"מר טננבוים", אמרתי, "בבקשה העבר אותי למחלקה אחרת".
והיקה החביב הזה שהייתה לו חיבה עמוקה לצעירה הספרדייה שהייתי, שאל אותי בבדיחות הדעת, "מה זה, רבקה, את כבר כל-כך חכמה שאין לך יותר מה ללמוד במחלקה שלך?"
"אולי לא כל-כך חכמה", עניתי, "אבל את כל מה שיש שם ללמוד כבר למדתי. אני מוכנה ללמוד דברים חדשים". הייתה זאת תקופת השילומים ואני ביקשתי, "העבר אותי למחלקה למטבע זר, תן לי לנסות רק חצי שנה. אם לא אצליח תחליט אתה מה לעשות איתי".
היה בבקשה מן החוצפה שכן לא הייתה לי כל שליטה בשפה זרה, ואפילו האנגלית שבפי היתה מצומצמת ביותר.
וכך היה. לאחר שעבדתי במחלקה שבעה חודשים הפכתי לאחראית עליה. כדי להתגבר על החומר הרב שהיה כרוך באותה העת בכל המסחר במטבע חוץ, ישבתי ולמדתי את ספר החוקים מראשיתו ועד סופו. כשהתעוררו בעיות שלא מצאתי להן פתרון, נעזרתי בעמיתים מבנקים אחרים. התחלתי לטפס בסולם הדרגות, וזכיתי ליחס אוהד מהממונים עליי. בדרכי שלי, בפתיחות, בידידות, בהתעניינות בזולת, כבשתי לאט-לאט את לבם של חוג הלקוחות של המחלקה, ששמחו לשבת מספר דקות ליד שולחני, לשוח לי על בעיותיהם או שמחותיהם, כמו הייתי בת משפחה.
תמונה שניה: הפרס
אני יושבת באולם המהודר בבית המלון בתל-אביב. לידי, מנהל הבנק שלי וסגנו. האולם מלא מפה לפה ואני עדיין מתקשה להאמין שאני הוזמנתי, מבין כל חברי שהשתתפו בתחרות השיווק, להשתתף בטקס חלוקת הפרסים.
השנה 1969, זה מספר שנים שאני מנהלת את המחלקה למטבע זר בבנק. אני אוהבת את עבודתי ושואבת ביטחון ועוצמה נפשית מהמעמד שרכשתי לי בין עמיתיי ומההכרה של מנהליי ביכולות שלי. אני מאזינה ולא מאזינה לדברי הברכות של בכירי מנהלי הבנק ומחשבותי נודדות, אי שם לאחור, מנסה לעכל את כברת הדרך שעשיתי בשנים האחרונות…
אני מתנערת משרעפיי למגע ידו של מנהל הבנק, "רבקה קומי, קוראים בשמך". עברו כמה שניות עד שחזרו אליי עשתונותיי לקול מחיאות הכפיים המדרבנות אותי לצעוד אל דוכן הנואמים… הרגשתי את דפיקות ליבי ההולם בהתרגשות ודמעות של שמחה טשטשו את ראייתי… אחרי שהודיתי למנהלי הבנק, לממונים עלי ולשותפי לעבודה, חזרתי למקומי, מודה בליבי לאל הטוב על שתי המתנות שקבלתי באותה השנה: הפרס הראשון, הלא הוא בתי מירב המקסימה, שנולדה כמה חודשים קודם לכן, והפרס השני – ההכרה ביכולות שלי, במקצועיות שלי ובעיקר בכוחי כאדם.
תמונה שלישית: במעלה ההר
כמו בסרט עוברים לנגד עיניי שני עשורים של שנים, מגילת חיים שלמה. ואני על סחרחרת הזמן, סובבת לאחור ומוצאת עצמי נעצרת, עומדת בפתח הבנק שפתחנו במרכז הכרמל. השנה 1975. נכון, סירבתי אז לקבל עליי את תפקיד מנהלת הבנק. מירב בתי הייתה עדיין קטנה וזקוקה לתשומת ליבי ולנוכחותי. דורית, נערה מתבגרת, גם היא הייתה חייבת להיות בטוחה שאמא על ידה בכל עת שתזדקק לה. מאוד התרגשתי כשהציע לי מנהל הבנק לקבל תפקיד בכיר של ניהול סניף, אך ביקשתי ארכה. הבית עדיין לא היה מוכן. מוניתי מיד כמורשית חתימה והמנהל הכללי לחש על אזני: "רבקה אני סומך עליך שתפיחי חיים בסניף הזה, אני בוטח בכישורייך, את מסוגלת, זה הבנק שלך".
אני לבושה בהידור צנוע, כיאה לפקידה בכירה במערכת הבנקאית, וחושבת לעצמי שאמנם מאחוריי אולם גדול, שולחנות משרדיים ופקידים – אך איך הופכים את הדבר הזה לבנק? איך מביאים לקוחות?
לפתע פוסע לעברי איש מבוגר, מושך בצליעה את רגלו, מקל בידו, ופונה אליי בחיוך חביב: "שלום ילדה מה אתם עושים פה?
"פותחים בנק", עניתי, "בוא היכנס בבקשה".
הזמנתי בעבורו כוס קפה ועניינתי אותו בפתיחת חשבון אצלנו… פגישה זו הולידה ידידות נאמנה שארכה שנים רבות, ומר קלוגר, זה היה שמו, הפנה אל הבנק עוד לקוחות. יד הגורל הייתה זו שזימנה אותו בדיוק באותו הרגע לפתח הבנק, אך אני מאמינה כי כפי שנאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה", הרשות היתה בידי להשרות עליו ביטחון, לרכוש את אמונו ולגרום לו להיות מליץ יושר בפני מכריו וידידיו.
המנהלת, תמונת סיום
…עברתי אל חדר המנהל, חדר מרווח, שדרך חלונות הזכוכית שלו ניתן לי מבט חופשי על המתרחש באולם. דלת הכניסה לבנק נפתחה ונסגרה ללא הרף וסלי הפרחים והעציצים הפכו את משכני החדש לגן פורח. נשמתי את ניחוח הריחות המשכר, ועיניי לא שבעו מלהביט בשלל הצבעים שהיו תפאורה ססגונית ללשכתי, שבה טרם הספקתי להציב את אותם אביזרים קטנים ותמונות של הבנות, שהופכים ארבעה קירות לבית.
הגיעה שעת ערב. כל הפקידים הלכו לביתם. הייתי זקוקה לשקט, להיות מעט לבדי, עם עצמי. עלה בזיכרוני אותו בוקר רחוק, ילדה בת חמש-עשרה, התדפקתי על דלת לשכתו של המנהל… ירדתי במדרגות מנהרת הזמן מלשכתי במרכז הכרמל אל ההדר התחתון, אל סמטאות שוק תלפיות, אל בית אבא ואמא, ולחשתי אליהם: "ראו, זאת אני, ששטפה רצפות, הדיחה אין ספור כלים, עבדה במכולת, חלמה על עולם אחר, הנה, הגעתי".
