קורות חייה מעוררי ההשראה
של רחל רז

רחל רז לבית יזדי נולדה בשנת תרע"ה, (1915), בעיר הראת, (Herat), שבאפגניסטן, להוריה שרה ויצחק יזדי. היא הייתה בת הזקונים במשפחה של שישה ילדים – ארבע בנות ושני בנים – שנשארו בחיים מתוך עשרים ואחת לידות שעברה אמה. אביה היה מספר סיפורים ובקיא בתורה.  

רחל הייתה ילדה סקרנית, בעלת שכל חריף וצמא גדול לידע. אביה וסבה (אבי אמה) זיהו את יכולותיה ולימדו אותה את כל שידעו בעצמם. במשך עשר שנים, מאז הייתה בת חמש, טיפלה רחל בסבה, ובתוך כך למדה ממנו תורה. היא זכרה כל דבר שלמדה והפכה לבקיאה בתנ"ך, במדרשים ובהלכה. אמה הכירה בייחודיותה והורידה ממנה מעט מנטל עבודות הבית. בחלק מהשנים למדה עם קבוצה של בנות נוספות בבית-ספר מאולתר, אך את עיקר השכלתה רכשה בבית.  

בהגיעה לגיל שש-עשרה, משהחלו הוריה לחפש את האיש שתינשא לו, ביקשה רחל להינשא לתלמיד חכם. בתחילה רצו להשיאה לרב אלמן ומבוגר, אך היא סירבה בתוקף להשלים עם שידוך זה. לבסוף הצליח אחיה הבכור, שהיה אהוב במיוחד על אמה, לשכנע את הוריהם להשיא אותה לאיש צעיר יותר. הוצע לה להינשא לבנימין, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים בלבד. הוא היה איש תמים וישר, אך כיוון שהתייתם בילדותו מאביו, לא זכה ללמוד. רחל נרתעה תחילה כיוון שרצתה להינשא לאדם מלומד, אך אחיה שכנע אותה והיא נישאה לבנימין. בנימין התרשם מאוד מהשכלתה של רחל ומחוכמתה, אהב והעריץ אותה משך כל חייהם המשותפים. 

בשנים הראשונות לנישואיהם חיו עם אימו של בנימין, והחיים המשותפים לא היו קלים. רחל נהגה לתת ביד רחבה אוכל לשכנים ולנזקקים בסביבתה, כפי שלמדה בבית אביה, אך חמותה ראתה בכך נדיבות יתר. בהמשך עברו לבית משלהם. לבנימין הייתה חנות לממכר בדים, פרוות ושטיחים, והוא יצא למסעות אל כפרים רחוקים בשרשרת הרי פאמיר שבאפגניסטן. רחל לימדה את בנימין קרוא וכתוב, סייעה לו במסחר והגנה על העסק מפני אנשים שניסו לנצל את נדיבותו וטוב לבו.  

לרחל ובנימין היו שבעה ילדים – חמישה בנים ושתי בנות, שנותרו בחיים מתוך ששה-עשר הריונות. רחל זכרה את התאריך העברי ואת שעת הלידה המדויקת של כל אחד מהילדים. 

רחל הייתה דמות מוערכת בין הנשים בקהילתה. הן פנו אליה להתייעצות בענייני הלכה, משפחה ופתרון חלומות. הגברים הופתעו מיכולות ההנהגה והנחישות שלה. רחל נלחמה על חיי תינוקות שנולדו חלשים וההערכה הייתה כי לא ישרדו, התעקשה להניק ולטפל בהם בעצמה, וכך הצילה את חייהם של שניים מהם. היא הייתה לוחמת צדק, לא יכלה לשאת עוולה. באחת הפעמים יצאה להגנת משפחות שעמדו בפני גירוש מביתן. היא פנתה לבעל החצר, דיברה על ליבו, ובעזרת ציטוט פסוקים מהתורה ניסתה להבהיר לו את החובה לחמול על הדיירים. 

שָׁכַן ברחל שילוב מיוחד של שכלתנות וסקרנות ללמוד ולדעת, לצד עולם רגשי מפותח ורצון להבין ולחקור את נפש האדם ואת מהות קיומו. היא שמרה על המסורת בדבקות, אך הבינה גם את המשמעות העמוקה של התפתחות ההלכה לאור שינויי הזמן והמקום. "פשרה היא ערך קדוש", נהגה לומר, "ובלבד שאין עוול". 

בבית שבו גדלה רחל הייתה אהבה גדולה לארץ ישראל. בצעירותו נסע אביה לארץ ישראל כיוון שאימו רצתה להיקבר בה. לאחר שובו, זכה בתואר חאג' – תואר כבוד שניתן בקהילה היהודית באפגניסטן לאנשים שביקרו בארץ ישראל.  

בשנים תרצ"ז-תרצ"ח (1938-1937) לערך, עלו הוריה ואחיה לישראל דרך הודו. אמה נפטרה בבומביי (היום מומבאי), בדרך. רחל נשארה עם בעלה ומשפחתו באפגניסטן. מאז עלתה משפחתה, פעפעה ברחל הכמיהה לארץ ישראל. בשנת תשי"א, (1951), עלתה בתה הבכורה והתיישבה בתל-אביב. כעבור שש שנים, בשנת תשי"ח, (1957), החליטו רחל ובנימין לעלות אף הם. עם ששת ילדיהם שנותרו באפגניסטן, הצעירה בהם תינוקת בת שלושה חודשים, יצאו למסע מפרך במשאית לגבול איראן. מהגבול נסעו ברכבת לטהרן, ולאחר שהות של מספר חודשים בעיר, טסו לישראל. 

בחורף תשי"ט, (1958), הגיעה המשפחה לארץ ונשלחה לדימונה. כעבור זמן קצר גילו רחל ובנימין שאין להם פרנסה בעיירה, שאך זה החלה את צעדיה. בנימין ובנם הגדול נסעו לבחון את האפשרות לעבור לתל-אביב, שם נוסדה קהילה של יהודי אפגניסטן עוד קודם לקום המדינה ושם חיה בתם הבכורה. רחל נשארה עם הילדים האחרים בדימונה. כשנוכחו לדעת שהדבר אפשרי – עברה כל המשפחה לתל-אביב.  

בתל-אביב התגוררו תחילה בשכירות, ובהמשך, בכסף שהביאו עימם מאפגניסטן, רכשו בית גדול בכפר שלם. בשנת תשכ"ח, (1968), בעקבות הליך שנכפה עליהם מטעם מהנדס העירייה, נדרשו להתפנות מביתם ללא כל פיצוי. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר. בנימין, שהיה כבר בן למעלה משישים, היה מוכן לעבוד בכל מה שיידרש. בתחילה עבד כסוור בנמל תל-אביב וכשנסגר הנמל הוצעה לו עבודה בנמל אשדוד שהקנתה זכות לקבלת דירה ללא תשלום בעיר. בנימין סירב להצעה לעבור כיוון שרצה להישאר קרוב לבית-הכנסת ולקהילה האפגנית. הוא פנה לעיריית תל-אביב ומצא עבודה בניקיון רחובות. במקביל, מימש את אהבתו ליודאיקה והחל לסחור בחפצי יודאיקה ובספרי קודש.  

חמשת הבנים של רחל ובנימין שירתו בצה"ל ולחמו במלחמות ישראל. בתקופות מסוימות שירתו כולם בו-זמנית. רחל התקשתה מאוד לעמוד בדאגה המתמשכת לשלומם של ילדיה הנלחמים בחזית. ההתערות של הילדים בחברה הישראלית הביאה אותם להתרחקות מהמסורת, והיא כאבה את המרחק שנפער. חרף זאת, האמינה רחל תמיד בכוחה של מסורת מבית, ואכן דבקותה באמונה זו הוכיחה את עצמה. כעבור שנים שבו ילדיה ובחרו במסורת שחונכו עליה.  

רחל המשיכה לתפקד כמנהיגה קהילתית גם בארץ. נשים אפגניות, רבות מהן מבוגרות ממנה, נהגו להתכנס בביתה לתה, נרגילה ושיחת נשים. היא שימשה אוזן קשבת, מגשרת ואף מורה רוחנית. בחיבה קראו לה הנשים: "חוואר ג'ון" – אחות יקרה. רחל הלכה לתפילות ולשיעורים בבית-הכנסת והייתה מחוברת למסורת, אך לא הסכימה לקבל חומרות שניסו להנהיג בבית-הכנסת או בקהילה.   

גם בזקנתה נותרה רחל פעילה. היא תפרה, רקמה ועסקה בעבודות יד. לאחר שבנימין חלה ונעשה סיעודי, טיפלה בו רחל בביתם עד לפטירתו בגיל 90, בשנת תשס"א, (2001).  

לאחר שנפטר, בחרה רחל להמשיך ולהתגורר בבית ולא לעבור לבית אבות, כיוון שחששה מיחס לא ראוי לקשישים במוסדות ציבוריים. היא קנתה לעצמה תכריכים, וביקשה מבני משפחתה לקבור אותה בתכריכים אלה.  

רחל רז נפטרה בי"ג באב תשע"א, (13 באוגוסט 2011), בגיל 96. היא נקברה בחלקת הקבר שקנה בעלה בהר המנוחות בירושלים.