רגעים של עשייה וחוסן
בחיי שלה סמרה

דפיקות רמות נשמעו על הדלת. מישהו הלם בה בחוזקה. בתקופה האחרונה, הכול הולם. ברחוב יריות, אנשים צועקים. אין זכר לחיים שהיו לנו רק לפני שנה.  

"תכף הדלת תישבר. אמא, חייבים לפתוח", לחשתי. 

"שקט. אנחנו לא יודעים מי זה ואנחנו לא פותחים".  

אבל הדפיקות המשיכו וצעקות הצטרפו אליהן: "מאדאם שלה? כאן גרה מאדאם שלה סמרה? תפתחי בבקשה את הדלת". 

כולנו הבטנו באמא בפחד. גם היא נראתה מבולבלת וקצת מבוהלת. רק לפני שבוע נהרגה אשתו של סבא ברחוב כשיצאה לקנות אוכל, ומי יודע מי זה הדופק כאן עכשיו ומחפש את אמא? 

זה שנה שאנו חיים בתוך מלחמה. מלחמה לא לנו. הנוצרים והמוסלמים בלבנון נאבקים באלימות בלתי מרוסנת, הכאוס שולט בכול, ואנחנו, היהודים, בתווך. אמא ואבא החליפו מבטים ואז ראיתי אותה נושמת עמוק וקמה אל הדלת. 

עצמתי עיניים והתפללתי, "בבקשה, שלא יקרה שום דבר רע. אמא שלי צדיקה, בבקשה". שמעתי את הדלת נפתחת, אבל לא העזתי לפקוח עיניים. הנחתי את כפות ידיי על פניי והמשכתי להתפלל וגם להקשיב. להפתעתי, שמעתי אותה אומרת תודה לאדם שמולה. קולה היה נרגש וחם. כמה זמן לא שמעתי אותה כך, ללא צל של חרדה בכל מילה? 

קול של גבר אמר בערבית, "מאדאם שלה, המצב קשה מאוד. אל תצאו מהבית אפילו כדי לקנות אוכל. אני אדאג לכם למה שצריך. את הצלת את הבן שלי ואני אעזור לכם".  

פתחתי רווח קטן בין אצבעותיי והצצתי. ראיתי גבר חסון עטוי כאפיה ממניח שק גדול, עמוס כל טוב, ויוצא מהבית.  

אמא נשארה לעמוד באמצע החדר. לרגע שכחה את המלחמה שאנחנו נתונים בה. "שלה, תתכופפי", קרא אליה אבא. כבר כמה חודשים שאנחנו לא עומדים ככה, אחרי שכמה פעמים חלפו כדורים תועים בתוך הבית. 

בהליכה שפופה חזרה אמא לכיוון השולחן. 

"זה היה אבא של חסן, שהיה תלמיד שלי ", היא אמרה לנו. שתקנו, עדיין תמהים. 

"לא סיפרתי לכם על חסן מעולם?" זה באמת היה מפתיע שכן אמא נהגה לספר לנו הרבה על תלמידיה.  

אמא שלנו הייתה המורה של כיתת-הגן בבית-הספר 'אליאנס – כל ישראל חברים' בביירות, מוסד ותיק ומרכזי בקהילה היהודית בעיר. כולם למדו בו, גם אנחנו. למעשה, אמא בעצמה למדה בבית-הספר הזה בילדותה.  

היא הייתה אחד מעמודי התווך בבית-הספר. לא היה ילד בקהילה שלא הכירה היטב, ולא היה ילד בקהילה שלא אהב אותה. מורה מסורה, אהובה ונערצת, ולא בכדי. היא דאגה לתלמידיה כאילו היו ילדיה. הביאה אוכל מהבית בעבורם, קנתה מכספה צעצועים אם חסרו להם, והרעיפה עליהם חום ואהבה תוך שהנחילה להם את יסודות הלמידה וההתנהגות. גם בבית, עסקו כל סיפוריה של אמא בתלמידיה או במשפחותיהם, ואלו היו, מטבע אופיו של בית-הספר, יהודים. אמא תמיד הדגישה כי אליאנס הוא ארגון יהודי הדואג לחינוך בארצות שונות לטובת קידומן של הקהילות. ואם כן, מהיכן הגיע לכיתתה תלמיד בשם חסן? אמנם, מאז מלחמת ששת הימים בישראל הקפדנו להיקרא בכינויים כדי שלא יזהו בקלות את שמותינו היהודיים, אבל חסן הוא שם מוסלמי ממש.  

אמא הרגישה את סקרנותנו. היא ניגשה להביא צלחת, סכין וכמה תפוחים מהשק שהביא האיש, הניחה על השולחן והחלה לספר: 

"זה היה לפני חמש שנים בערך. מוחמד, האיש שביקר כאן הרגע, הגיע לבית-הספר שלנו עם בנו הקטן, שהיה אז בן ארבע. הילד עדיין לא דיבר, אפילו לא מילה אחת. מוחמד ואשתו הסיקו שהילד חירש ואילם וביקשו שנקבל אותו ללימודים".  

"אבל הוא מוסלמי", אמר מני, אחי.  

"נכון. זה באמת היה מוזר בעיניי. ניסיתי להסביר לו שזה אינו המקום המתאים לבנו, אבל מוחמד לא היה מוכן להקשיב. זה היה כבר אחרי פורים, ולכן ניסיתי להסביר גם שזה שלב מאוחר מכדי להכניס לכיתה ילד חדש, ומוטב שירשום אותו לבית-הספר המוסלמי לשנת הלימודים הבאה. אבל מוחמד סירב להקשיב גם לזה. בסוף השיחה, הוא קם והלך כשהוא משאיר איתי את בנו, חסן, כך הוא אמר שקוראים לילד.  

"לא ידעתי מה לעשות. חסן לא נראה מתאים לבית-הספר משום בחינה. ידעתי גם שמנהל בית-הספר מקפיד מאוד על הכללים, ולא יקבל את הילד בשום פנים. אבל ראיתי את עיניו של הילד מביטות בי בציפייה גדולה ובחשש. ראיתי את הרעד בגופו שעוד רגע ויהפוך לבכי. חיבקתי אותו ולקחתי אותו לכיתתי ללא ידיעת המנהל. מה היה עליי לעשות עם ילד מפוחד בן ארבע שאביו השאיר אותו בידי, והלך?! 

'בכל מקרה אביו יבוא לאסוף אותו אחר-הצהריים ובזה תגמר ההרפתקה. אסתיר סוד קטן ליום אחד למען הילד המסכן הזה', כך חשבתי לעצמי. להפתעתי, חסן השתלב בפעילות ושמח בחברת הילדים. בסוף היום, לפני שהלך, שוחחתי עם אביו ועודדתי אותו לשלוח את חסן לבית-הספר המוסלמי, שם ישתלב ללא ספק. ומה אתם חושבים שקרה? למחרת, שב מוחמד עם בנו. הפעם הוא השאיר את חסן כבר בשער בית-הספר. 

הילד התבונן בי בחיוך שאמר 'אני בוטח בך', ואני לא יכולתי שלא לקחת אותו אל הכיתה. הוא היה צמא למסגרת, צמא לקשר עימי ועם ילדים.  

הילדים בכיתה שאלו מי הילד החדש. לא רציתי לומר להם אפילו את שמו, רק אמרתי שהוא לומד איתנו לפעמים ויש לנהוג בו יפה, הסברתי גם שהוא איננו שומע ואיננו מדבר. בהפסקה ניגשתי לשוחח עם המנהל, שרתח. עליי, על האבא ולבסוף שוב, עליי. 'אין זה מקומו', הוא אמר, 'זהו בית-ספר לילדים יהודיים, ובכלל כיצד תלמדי בכיתתך עם ילד חירש ואילם?! בתגובה פניתי לחסן ושאלתי, 'חסן, אתה מתנהג יפה בכיתה?' חסן הנהן. 'כמה הם שני ילדים ועוד חסן?' הוספתי לשאול, והוא הרים שלוש אצבעות. 'יפה , למדת יפה. כעת צא והמתן לי מחוץ לדלת'.  

הבטתי במנהל וסיכמתי, 'מסייה פרסיאדו, הילד לא חירש ואני לא בטוחה שאילם. הוא פשוט זקוק למורה טובה. נכון, זהו בית-ספר לילדים יהודיים, אבל כעת צריך לחשוב מה הדבר הנכון והאחראי לעשות. הרוחות כאן בלבנון לא תמיד לטובתנו, ומה אם בעקבות הניסיון הזה יגיעו הילד ומשפחתו לשנאת יהודים? לתחושה שאנו דואגים רק לעצמנו ואין בנו חמלה לשאר האדם? דבר כזה יכול לפגוע בקהילה שבעתיים מאשר הכנסתו לכמה חודשים לכיתתי. אני אקח את האחריות  לכל מה שיקרה בכיתה. אדאג שחינוך הילדים לא יפגע'.  

ראיתי את המנהל חוכך בדעתו, אבל כבר הייתי נחושה. רחמיי נכמרו על הילד הזה, שראיתי כי אוכל לעזור לו וכי חברת הילדים תיטיב עמו. ומלבד זאת, באמת ובתמים חששתי מהאופן שבו ישפיע עימות כזה על הקהילה. הלא אתם זוכרים, גם לפני המלחמה, חיינו כיהודים לא היו תמיד קלים. 

'תחשוב על הקהילה', אמרתי למנהל, 'קל כל-כך להצית את אש השנאה כלפינו וצריך לנהוג בחכמה ולהימנע מכך ככל שאפשר'.  

'את בטוחה שהדבר לא יפגע בילדים?' הוא שאל.  

'להפך, אני חושבת שכולנו נרוויח מכך. מי כמוך יודע שאני מרגישה תמיד שעתיד הקהילה בידיי כמחנכת. לא אעשה דבר שיזיק לילדים'. מסייה פרסיאדו, נעתר לבקשה וחסן נשאר עמנו עד לסוף אותה שנה.  

'ילדים', אמרתי לתלמידיי, 'אני שמחה לספר לכם שהאורח שלנו שמח כל-כך מהכנסת האורחים שלכם והחליט להישאר איתנו. אני גאה בכם על התנהגותכם ומצפה שתקבלו תמיד כל אחד בסבר פנים יפות, בחיוך ובדיבור יפה – בדוק כמו שעשיתם עם… חסי' – החלטתי לשנות את שמו באוזני הילדים. 'מי זוכר מה למדנו אתמול? – ואהבת לרעך כמוך – כך נלמד ונעשה כולנו'.  

הילדים הטובים והחכמים הללו קיבלו את "חסי" יפה. הם שיחקו ועבדו יחדיו נהדר ולא לעגו לקשייו. בסוף השנה, המנהל לא האמין למראה עיניו כשראה את הילד האילם שלנו שר את המנון 'אליאנס'.  

אמא התרגשה בדיבורה, ניכר שהיא נקשרה לילד מאוד. אנחנו, התגאינו באימנו והתענגנו על הפירות שהיו כמו אוצר באמצע המלחמה הזאת. 

אמא ראתה אותנו נהנים והוסיפה, " הוא איש טוב, מלא בהכרת תודה. הוא הבטיח שיעזור לנו, בטח שמעתם. הנה, תחת שנאה באה אהבה. מי יודע מה היה קורה אם לא היינו משאירים את הילד שלו איתנו, לאלו כוחות הוא היה מצטרף עכשיו". 

*** 

מוחמד המשיך להביא לנו סלי אוכל לאורך כל התקופה, אך המצב בלבנון הלך והסתבך. אבא היה מעורב בתאונת דרכים קלה וקיבל איום על חייו ועל חיי המשפחה.  

"אנחנו חייבים לצאת מכאן", שמעתי את אמא אומרת לו באחד הלילות, "המצב רק מחריף. רצית להישאר ולא התווכחתי איתך, נשארתי, למרות שכל משפחתי עלתה לישראל מזמן. אבל ילדינו בסכנה. החלטתי לעזוב עם הילדים. אני מקווה שתבוא איתנו, אבל לא אישאר כאן עוד".  

מעולם לא שמעתי את אמא מדברת בכזו נחרצות עם אבא. רק ברוך ובחום. היא חשבה שכולנו כבר ישנים, אבל אני שמעתי אותה ונדהמתי. קיוויתי שאבא יבוא, לא רציתי להיפרד ממנו, אבל לא רציתי גם להישאר בסיוט הזה. אבא הבין כי מנוי וגמור עמה לעזוב את לבנון וכי בפעם הזו מסירותה לבית-הספר שבו לימדה עשרים וארבע שנים לא תספיק כדי להישאר. הוא הסכים להצטרף אלינו. וכך, בחיפזון, עזבנו את ביתנו, קהילתנו, ובעצם, את כל מה שהכרנו.  

הלומים מהמלחמה, ברחנו והגענו לסבא וסבתא שכבר גרו בבת-ים. הנחנו שנרגיש מיד שייכים, בני-בית, אך קשיי פרנסה וההסתגלות נוספו על החוויות הקשות. אבא ואמא גיששו את דרכם זמן-מה עד שהחליטו לנסות את מזלם במקסיקו, בעקבות אחי ששהה בה.  

בכל הטלטלות והמעברים, המשיכה הכרת התודה ללוות את צעדינו. מפעם לפעם, גם בארץ וגם במקסיקו, נתקלנו בתלמידיה של אמי או במשפחותיהם. כבר ידעתי לזהות את המפגשים הללו רגע אחד קודם, כאשר שמישהו שאל לשם משפחתנו ומיד התרחבו לעברנו חיוכים אוהבים ומכירי תודה, "מאדאם שלה! את בליבי תמיד".