רגעים של עשייה וחוסן
בחיי אסתר כנפו

"לא. זה לא יעלה על הדעת. אני אקח לי עוד עבודה. ככה נכלכל את עצמנו. את צריכה להישאר עם הילדים, הם עוד קטנים ובע"ה יבואו עוד. את אימא טובה כל כך, את צריכה להיות אִתם." 

"החינוך והבית לא ייפגעו מזה שאעבוד. אני בטוחה בזה. כולם רק ירוויחו מזה."  

שלמה־חי מקשיב ושולף את הקלף האחרון שמוסיף להטריד אותו. "אישה במוגדור לא עובדת, זה לא מקובל. מה ידברו כולם?" 

אסתר מסתכלת בו ומחייכת. "ומה דיברו כשרכבתי על אופניים בעיר כנערה?! את מה שמקובל צריך לבדוק – אם הוא מקובל ומיטיב או מקובל ומזיק!" 

"מה מזיק בלהישאר בבית? אני חושש לחינוכם וגידולם של ילדינו. בית טוב ומשפחה חזקה הם הדברים החשובים ביותר. שנינו מסכימים על זה. והאם היא לב לִבו של הבית! אימא שלי וסבתי עליהן השלום וגם אימא שלך, שכולן צדיקות גדולות ונשות מעשה, גם הן עשו את חסדיהן מתוך הבית פנימה! כך עושות כל הנשים מאז ומעולם!" 

"סאלומו, יקר שלי, התחתנת אִתי כי הייתי כמו כל הנשים?! אני מבטיחה לך, לא הילדים ולא הבית ייפגעו. ואתה, במקום להוסיף עוד משרה, תוכל להמשיך לעסוק בצורכי הקהילה. אתה עושה עבודת קודש, סאלומו, והקהל אוהב ומעריך אותך. לא אתן לך לוותר על כך בשביל פרנסה." 

למחרת, אחרי שהולכים הילדים לבית הספר, ממהרת אסתר למלאח.1 היא נכנסת לדבר על הרעיון החדש שלה עם הוריה של כל נערה שפגשה ברחוב שאסתר הבינה כי איננה לומדת בבית הספר. בצהרים, כשחוזר שלמה מן העבודה, היא מגישה לו את האוכל, מתיישבת לידו ומכריזה בחגיגיות: הן מתחילות כבר מחר! מחר תבואנה נערות המלאח ללמוד ממנה את מלאכת רקמת ה"ז'ור".2 שלמה מביט בה מופתע. 

בלילה בשכבם לישון היא מוסיפה: "כשידעו את המלאכה אני מתכננת למכור את הרקמות לנשות הקצינים הצרפתים, והן יוכלו לקבל שכר." עיניה נוצצות מהתרגשות. "תראה איזה יופי, סאלומו! הן לא משוטטות, ילמדו מלאכה ובעזרת השם יוכלו להתפרנס ממנה בכבוד!" אסתר עייפה מאוד. היא נרדמת מיד אחרי השיחה, ואילו שלמה נשאר מהרהר: באמת מצאה חן בעיניו בזכות העזות הזו שלה, שהיא כולה טוב. חסד ומעשה שלובים באהובתו. הוא מביט בה עד שנרדם.  

הימים נוקפים, שלמה־חי נוכח כי צדקה אשתו ממנו. היא מחזיקה את עבודתה בלי כל ויתור על החינוך והבית והייתה לשם דבר בקהילה. אכן, כולם "מדברים" אך רק בשבחה של אשתו, המצליחה ללמד דרך ארץ יחד עם מלאכת היד ומפרנסת את המשפחות.  

שלמה־חי עובר לפעמים עם בנו ליד המתפרה, מתבונן פנימה ונזכר כיצד היה מביט מחלון הראווה של חנות כלי הכתיבה שבה עבדה אסתר כנערה.  

"אבא, על מה אתה מסתכל?" 

"אתה יודע איך הכרתי את אמך, אשר?" הוא פונה אל בנו "היא עבדה עם מדמוזל פויסה כשהייתה נערה. ואני, שאהבתי ספרים כל כך, פקדתי את החנות שוב ושוב, ובכל פעם הבחנתי בחן המשוך על פניה. ראיתי שאיננה ביישנית, אלא מישירה מבט כן ונבון. הייתי מחפש ספרים ומאזין לשיחותיה עם בעלת הבית, ככה הבנתי שחריפת מחשבה היא." הוא מחייך, רואה את בנו נבוך מעט מגילוי הלב הפתאומי, אבל מחליט להמשיך. "יום אחד החלו רינונים בעיר על הנערה שמעזה לרכוב על אופניים. הרוחות סערו. ואני, שכבר ניחשתי כי בה מדובר, אמרתי שאולי זה לא כל כך נורא, ואין הדבר מעיד על קלקול המידות. וכיוון שבן הרב אמר, שתקו. ואני שמחתי שעזרתי לטהר את שמה הטוב, בלי שידעה זאת. היום, בני, שמה הטוב הולך לפניה, רק אתמול בשוק ראיתי את מבטי האנשים מלאי הערכה."  

"אבל אבא, גם אתה עושה הרבה דברים בשביל הציבור!" שלמה־חי מהנהן בחיוך. "זה נכון, אשר, אבל אימא – הנאתה מצויה, כל נערה שלומדת אצלה רוכשת כלים שעוזרים לה כבר עכשיו." 

בהגיעם הביתה שלמה נפנה לשבת עם השליח שמתארח אצלם בשבוע האחרון. אסתר והבנות מכינות את הכיבוד לערב הקהילה שייערך אצלם מחר, מדי פעם בפעם עולה קול צחוקן, ואסתר מהסה אותן: "בנות, שקט, אבא מדבר עם האורח מארץ ישראל." לפתע נשמעת דפיקה בדלת. "מרגריט, לכי לבדוק מי זה בשעה כזו." בתה של אסתר פותחת את הדלת ופוגשת בעיניה הבוכיות של אחת מתלמידותיה של אמה. היא מושיבה אותה, ממהרת למטבח ושבה כשבידיה קנקן תה ועוגיות. "אימא תכף תגיע." הנערה מתבוננת סביבה. מתחשק לה להיבלע בבית הזה, היא נדהמת מהספריה הענקית… הלוואי שידעה לקרוא… 

אסתר מתפנה מעיסוקיה ומתיישבת ליד הנערה. 

"מאדאם כנפו," היא אומרת, "הגיע איזה זקן אלמן שרוצה אותי. אבא ואימא רוצים לחתן אותי איתו תמורת מוהר גבוה. את תמיד אומרת לנו לא להתחתן עם כל מה שבא, מאדאם?" היא מושכת באפה. "אבל מה אעשה? ההורים שלי חושבים שזה הדבר הכי טוב עבורי, שאחיה עם כסף ולא בעוני שלהם. מבחינתם שיקבלו מוהר ויוכלו לקחת את אחי לטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. ואני… גם אני רוצה לעזור לאחי. ובטח לגור בקסבה היפה ולא במלאח המלוכלך והצפוף הזה. אבל…" היא פורצת שוב בבכי. "רק המחשבה על האיש הזה… כל הגוף שלי צמרמורת… הוא מבוגר יותר מאבא!" היא מנסה לנגב את הדמעות ולהתעשת. " למה לא נולדתי עשירה יותר?" היא נאנחת. 

"את לא נולדת עשירה, אבל את עובדת, ואת יכולה להרוויח כסף ולעזור למשפחה במה שצריך. עשירה אולי לא תהיי, אבל מאושרת – את בהחלט יכולה להיות. הנה, תסתכלי עליי – אני לא עשירה. אבל יש לי עסק ויש לנו ברוך ה' פרנסה עבור מה שחשוב. ומה שאני יכולה גם את יכולה." היא עוצרת רגע וטופחת על ידה של הנערה. "טוב שבאת אליי. מחר בבוקר אלך לדבר עם הורייך, אל תדאגי. עכשיו רוצי הביתה. מאוחר והם בוודאי דואגים לך מאד." היא ממלמלת תודה עמוקה ויוצאת מעודדת לביתה. עד שפגשה במאדאם כנפו לא עלה בדעתה שיש אפשרות אחרת. אבל תוך כדי העבודה במתפרה היא לימדה אותן דברים רבים מאד, ואחד המשפטים שלה חוזר ומחזק אותה בתוך ראשה ."אל תתחתנו עם כל הבא ליד, אל תמכרו את עצמכן בזול!" 

אחרי לכתה, כולם כבר ישנים. רק אסתר עומדת במטבח, כותשת תבלינים, מכלה את זעמה בעלי ובמכתש ומדברת ספק לבעלה ספק לעצמה. "המנהג הזה צריך לעבור מן העולם, לא יכול להיות שגבר בן שבעים יתחתן עם ילדונת רק בגלל כסף." היא פוסקת ממלאכתה, מסתכלת לשמיים וממלמלת בלחש תפילה. מי שעזר לה עד כה לפתוח את העסק, להתפרנס ולפרנס יכול לעזור לנערות ומשפחותיהן להבין שיש אופקים אחרים. אנא פקח את עיניהם! שלמה־חי מחייך באהבה. "אמן!" הוא עונה. ומאמין בכל לִבו. אישה כזו, שמצליחה לשכנע את כולם, בוודאי תשכנע גם את בורא עולם בצדקתה…  

השכם בבוקר אסתר קמה לארגן את הבית, מאיצה בילדים לצאת וממהרת למלאח. כל ההליכה היא מתכוננת לשיחה עם הורי הנערה, כשהיא מגיעה היא מופתעת להיווכח כי ההורים שמחים לקראתה. הם מכניסים אותה בכבוד ומחכים למוצא פיה. "מאדאם כנפו, תביני, גם אנחנו היינו רוצים לבתנו חתן בגיל מתאים יותר, אנחנו רוצים שתחיה בשמחה, באושר. אבל מה נעשה?!" אסתר מגייסת את כוחות השכנוע הטובים שלה, "המלאכה שבתכם לומדת תאפשר לה להתפרנס בכבוד ואפילו לעזור למשפחה. אפשר גם אחרת, אנחנו בזמנים חדשים תודה לא־ל."  

היא לא יוצאת עד שהיא רואה כי ההורים מבינים וכי ידחו את הצעתו של האלמן. לפני צאתה היא מעודדת אותם עוד: "בחרתם טוב. אני בטוחה שלא תתחרטו. ועוד משהו: שִלחו את הילדים האחרים ללמוד, זה המפתח להצלחתם. גשו עוד היום לבית הספר." ובאותה נחרצות היא פונה אל הנערה. "קדימה, שלא נאחר אנחנו למתפרה. עלינו להוציא את ההזמנה מחר והמלאכה מרובה!" "יום טוב לכם," היא נפרדת מההורים. 

בדרכן הנערה מתקשה להביע את התרגשותה. "מאדאם כנפו, אני לא יודעת איך אוכל להודות לך אי־פעם." "לא צריך להודות," אומרת אסתר. "גם לי הייתה בנעוריי מנהלת בחנות שבה עבדתי, וגם היא בזמנו לימדה אותי הרבה מעבר למִמכר כלי כתיבה. אולי שתינו צריכות להודות לה," היא מוסיפה בקריצה ואז מרצינה, "לה ולבורא עולם." הנערה מחייכת ומהרהרת. מאדאם כנפו היא מורתה והמעסיקה שלה, אך באמת היא הרבה מעבר לכך… היא לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אלמלא פגשה בה באותו בוקר ושאלה מדוע איננה בבית הספר. הלוואי שגם תזכה לבית כמו שראתה אתמול ולזוגיות מיוחדת כמו של מורתה. אסתר כמו שומעת את מחשבותיה ואומרת לפתע. "את עובדת טוב, את חרוצה, אחראית, ולמדת להתנהג בצורה תרבותית. אני מאמינה בך. תתעקשי על בחירות טובות, תמצאי בעל טוב שמכבד אותך." היא מוסיפה: "וכשתתקדמי, תמיד תיתני ממה שיש לך לאחרים." 

עשרים שנים אחר כך. חיים שלמים עברו. אסתר יורדת מן האוטובוס בנתיבות, בדרכה אל הבבא סאלי. לפתע ניגשת אליה אישה צעירה. "מאדאם כנפו?" היא מגששת. אסתר מרימה את עיניה ומזהה מיד. חיוך, שתי נשיקות והתרגשות גדולה. "התחתנתי ועלינו ארצה כמו שתמיד לימדתם אותנו. אנחנו גרים כאן, יש לנו שלושה ילדים, שיהיו בריאים, ואני פתחתי מתפרה בעיר וברוך השם אני… מעסיקה עולות חדשות," היא מספרת, גאה בעצמה לפני מורתה לחיים. אסתר שבעת רצון, מחייכת. "אני מקווה שההורים ראו בהצלחתך." רגע לפני שהן נפרדות היא מביטה בה בעיניה החדות. "שימי לב לשלוח את הילדים לבית ספר טוב. בלי לשכוח מאיפה באנו, שם העתיד." 

[1] האזור היהודי בו התגוררו בצפיפות משפחות יהודיות עניות.

[2] רקמה מוגדורית מסורתית