"השִיניים של אחת מהנערות במתפרה היו במצב נורא. אימא שכנעה את ההורים שלה, שנעזרו במשכורתה של הנערה לפרנסת ביתם, לוותר על חלק מהמשכורת, ולקחה אותה בעצמה לרופא שיניים."
מרגלית אוזן, בתהּ
"היא התנגדה לסגנון דיבור לא מכבד. כשמישהו היה שואל: "שלמה פה?" אימא הייתה שואלת: "מי זה שלמה?" לפעמים החברים בלוד היו קוראים לאבא 'שלמה', ואימא כעסה והדגישה שרק 'מסייה כנפו'."
מרגלית אוזן, בתהּ
"כשעלינו בשנת 1958, סבתא באה לאסוף אותנו מהאונייה ונסעה אִתנו במשאית לבאר שבע כדי לעזור לנו. כשהגענו, היא עלתה לבדוק את הדירה ותוך כמה דקות חזרה וביקשה מהנהג לקחת אותנו ללוד, בלי לפרוק. הדירה הייתה ללא ריצוף, מים או חשמל. גרנו אִתם בלוד בשנה הראשונה."
ענת אוזן, נכדתהּ
"המפעל המשותף של סבא וסבתא היה המשפחה. חג הפסח, שהכיל מאות בני משפחה ונמשך מליל הסדר ועד יומו האחרון, היה התמצית של המפעל. מדי שנה חגגנו כולם ביחד. המנהג הפך לצוואה שלהם, והדבר דרש מאיתנו התמדה וסובלנות זה לזה."
ענת אוזן, נכדתהּ
"בפסח האחרון לפני שנפטרה, סבתא הייתה מאושפזת בבית חולים. אני ובת-דודתי לא היינו מסוגלות להשאיר אותה לבד בחג, ולקחנו אותה עם מיטת האשפוז וכל הציוד כדי שתהיה עם כל המשפחה."
ענת אוזן, נכדתהּ
"הם יצרו שבט, עם ישראל קטן – חילונים, חרדים ודתיים, בלי פילוגים, באחווה של שונות. האחים הם ממש החברים הטובים ביותר אחד של השני, והקשר הזה עבר גם לנכדים. כולם בשביל כולם."
אשר כנפו, בנהּ
"בכל שנה חגגנו ביחד את המימונה, שולחן גדול פתוח ואנשים נכנסים ויוצאים. כשהתחלנו לחגוג את חג הפסח המשותף, הפירוק של המחנה לקח זמן. גם שם, סבתא וסבא הקפידו להציב שולחן מתוקים וכל אחד הלך לטעום משהו, לקבל ברכה מסבא ולנשק את ידו."
ענת אוזן, נכדתהּ
"לקראת סוף חייה, סבתא אסתר אמרה שהדבר שהיא מתחרטת עליו הוא שהיא לא הביאה עוד ילדים. היא ראתה בזה שליחות גדולה."
נריה כנפו, נינהּ
"סבתא ידעה להתנהל עם כל בני האדם: סוחרים מהשוק, תושבי השכונה וחברי הכנסת. היא הייתה רחבת אופקים והיו לה כישורי תקשורת מדהימים."
ענת אוזן, נכדתהּ
"היה בה שילוב של אמונה גדולה ומסורתיות חזקה ביחד עם חריפות ומעשיות יוצאות דופן."
ענת אוזן, נכדתהּ
"האהבה שלה התבטאה בשיחה אתנו בגובה העיניים, לא בפינוק, לא בחיבוקים ובנשיקות. את באה לסבתא, מנשקת אותה שתי נשיקות, והיא נותנת לך חיבוק אמיץ. זה היה עם כבוד. ידענו את האהבה מתוך הכבוד שהיא נתנה לנו."
ענת אוזן, נכדתהּ
"כשגרנו בלוד, היא לקחה את אחי הקטן לבית הספר, ובדרך הם ראו ילד בגילו מסתובב ברחוב. אימא שאלה אותו למה הוא ברחוב ולא לומד. כשהילד ענה שאין לו בגדים נקיים והוא מתבייש ללכת, היא הורידה מאחי את החולצה, הלבישה בה את הילד ושלחה אותו לבית הספר. אחי חזר הביתה להחליף בגדים..."
אשר כנפו, בנהּ
