רגעים של עשייה וחוסן
בחיי קולט אבולקר

מאז ומעולם אוהבים העלים אי–סדר. אלו הענפים המחזיקים אותם על מקומם. בהגיע השלכת הם בוחרים ברוח, בחופש ובכאוס. בין שאר התפקידים שייעדתי עצמי אליהם כבר בצעירותי, זו אחת המלאכות המרגיעות והאהובות עליי ביותר – לטאטא את החצר ולאסוף את העלים למקומם החדש לאחר מסעם מן הענף. כך, בהפוגות שבין האנשים המגיעים להתייעץ איתי בשעות הקבלה, אני נעמדת ומטאטאת את החצר הקטנה שבפתח ביתי. הסדר והרוגע הם יסוד לעבודה המשותפת שלנו ולשם כך עלינו לעמול. 

כשמגיע אדם שאינני מכירה עדיין ואני רוצה להבהיר לו את טיב העבודה, את הדרישה ואת סגנון החשיבה, אני מקבלת את פניו בשאלה: "האם אתה מנקה את החצר שלך?" מי שמבין – מבין, ומי שאיננו מבין, אולי ילך ולא ישוב ואולי יבין כעבור שנים. 

"שלום, קולט", אישה צעירה נכנסת בשער. היא מוכרת לי, נדמה לי שראיתי אותה לאחרונה במוצאי השבתות. אני מניחה את המטאטא ומתיישבת על כיסא, מחווה לה לתפוס את מקומה מולי. "שמי טליה", היא אומרת בקול שיש בו שקט פנימי רב, "בחודשים האחרונים התחלתי להגיע למפגשים שאת עורכת במוצאי שבת, ואני מרגישה שהעבודה הזו משמעותית בעבורי מאוד. רציתי לדעת אם אוכל להגיע אלייך וללמוד באופן מעמיק ויסודי יותר". מספר שאלות שאני שואלת אותה מלמדות אותי כי היא מבינה את לב העבודה וכי רצונה כן, פנימי. אני נושמת עמוק ומביטה בעיניה. 

"אני מצטערת, טליה, אך זה בלתי אפשרי". מבטה מופתע ומעט עלבון ניכר באופן נשימתה. "אני דורשת מתלמידיי התמסרות טוטלית. אין איחורים, אין החסרות. ולך יש תינוק קטן, את לא תוכלי לעמוד בדרישות". טליה מהנהנת, מהורהרת. העלבון פג אך האכזבה עוד רשומה על פניה. דברים טובים מגיעים לעיתים בעטיפה קשה. "יש לדייק. בכל בחירה יש לדייק". 

טליה יוצאת. אני מביטה בה בהתרחקה, מאופן הילוכה ומשפת גופה אני צופה שתשוב בקרוב. בהחלטה ובהתארגנות נכונה תוכל טליה להתמסר ללימודים כראוי, תעניק לעצמה את מתנת החיים הזו באופן הנכון, המלא והמדויק לה.  

ומתנת חיים ברצוני להעניק. איני גובה תשלום על שיעוריי, אך, כפי שמתבדחות תלמידותיי, אני גובה מחיר גבוה בהרבה: את מסירותן ודבקותן. 

אנשים רבים מגיעים באחר הצהריים הזה. הם מביאים איתם חלומות ושאלות, התייעצויות רפואיות ונפשיות. מצבים נפשיים מורכבים. לאחר שעתיים, אני פונה לחזור פנימה, לזמן הבית שלי, זמן המשפחה, אבל דווקא כעת רץ אל השער בחור צעיר שאינני מכירה.  

"שלום, קולט", הוא קורא אחריי, "אבא של חבר הפנה אותי אלייך. חלמתי חלום מוזר כבר כמה פעמים ואני מחפש מישהו שיפרש לי אותו."  

"אינני מפרשת חלומות", אני משיבה לו מיד, "פתרונו של החלום נמצא בך, חבוי בעולמך הפנימי. אך כדי שאוכל לעזור לך למצוא אותו בתוכך, עליך להגיע מחר בזמן. מחמש אחר הצהריים ועד שבע בערב אני מקבלת אנשים.  

אני מסתובבת ושבה הביתה. בהיכנסי אני עוברת, כתמיד, מול בני משפחתי מהדורות הקודמים, תמונותיהם תלויות בכניסה לביתי, מאירות דרך וייעוד. אני מודה להם בעיניי ונכנסת פנימה. בסלון אני מוצאת את אריה, בעלי, ואת מרים, האורחת שלנו, משוחחים בנחת, ואני מתיישבת עמם. מרים, בחודש התשיעי להריונה, נראית לי חיוורת וצווארה מתוח קדימה. 

"איך את מרגישה, מרים?" אני שואלת.  

"טוב, תודה, רק קצת מתוחה", היא משיבה.  

"את אוכלת ושותה מספיק? אל תתביישי לקחת לך כל מה שתרצי מהמקרר. מחר אבשל עוד".  

"כן, כן, אכלתי. תודה מאדאם אבולקר. אני מרגישה כאן כמעט כמו עם אמא ואבא".  

"יפה. מי שהמשפחה שלו רחוקה, כדאי שיהיה לו תחליף מוצלח בארץ," אני מחייכת אליה בחום, אך בעיניה של מרים כבר מבצבצות דמעות.  

"תודה. כמה הייתי רוצה שאמא שלי תהיה לצידי בימים הללו," היא אומרת פתאום.  

אני מניחה את כף ידי על ידה. "אני מבינה אותך מאוד, מרים. אמא זה דבר יקר, בוודאי כשאת מקימה משפחה משל עצמך. אם תרצי, נעשה מחר בבוקר תרגילים כדי להתכונן ללידה. אולי אמא שלך תגיע דרך התרגילים הללו. את הפתרונות לבעיות שלנו ניתן למצוא בתוכנו, יקירתי."  

"אשמח, מאדאם אבולקר. תודה".  

"זכרי תמיד שביצירתיות צריך לבוא לחיים הללו. בבחירה".  

את מרים פגשנו, אריה ואני, לפני כשנתיים בטיול הקבוע שהיינו עורכים מדי ערב. קבוצת סטודנטים צעירים ממרוקו, שהגיעה במסגרת פרויקט של האוניברסיטה והסוכנות, שוכנה בבניין בהמשך הרחוב. בראותי אותם, חבורה מתוקה של נערים ונערות צעירים רחוקים מהבית, הזמנתי אותם לבקר אצלנו, ונקשרו בינינו קשרים חמים. חלקם הפכו ממש לבני–בית, כמו מרים וצבי – שלימים גם התחתנו. כעת, גויס צבי ואת מרים הזמנתי לגור אצלנו בתקופה זו. אין זה נעים להיות לבדך בסוף היריון. כעת, כשאני רואה מולי את מרים, שעוד מעט תהפוך לאם, עולים בי זיכרונות. 

"את יודעת, מרים, כשהיינו עסוקים בענייני המחתרת, ז'וזה אחי ואני, ילדיי היו קטנים. אמא שלי, עליה השלום, כבר נפטרה. אני מכירה את ההתמודדות הזו, את תחושת הסכנה והרצון ביד מכוונת. בחרתי אז לתת מכוחותיי ולנסות לעזור לקהילה שלנו. ייתכן שהשייכות שהמחתרת העניקה לי והעשייה למען הקהילה נתנו לי את החיבוק שרציתי לקבל. מרים, את וצבי בחרתם לעלות לארץ, להינשא ולבנות את משפחתכם כאן. כדי להתחדש תמיד יש לוותר על משהו, זכרי זאת."  

מרים מהנהנת, "את צודקת, תודה שהזכרת לי את הדברים. אני בטוחה שתרגיל יעזור לי לארגן לעצמי את הרגשות והחששות. אלך לישון עכשיו, כדי להיות רעננה מחר בבוקר. תודה על הכול". 

היא הולכת לחדר האורחים ואריה פונה אליי בנוסטלגיה, "את זוכרת את ההתחלה שלך כאן?" הוא שואל.  

"כן. זה לא היה פשוט".  

אני נזכרת בפסיעה הראשונה בעולם החדש שבחרתי, עולם שלא הכרתי, "כדי להתחדש תמיד יש לוותר על משהו, כמו נשל של נחש".  

"לשם כך הבאת איתך את אלג'יריה לכאן", צוחק אריה וסוקר במבטו את הסלון. מסגרות העץ המעטרות את החלון, הספות בעלות הריפוד הכבד, שולחן העץ העתיק. את הכול הבאתי מאלג'יר. ירושתי מביתה של סבתא שו. 

"זה נכון. הבאתי עימי את החפצים שיהפכו בעבורי כל מקום לבית", אני עונה לו.  

אריה מחבק אותי ופונה לקרוא ואני ניגשת אל הטלפון, זוהי השעה בה אני מדברת עם ילדיי הנמצאים בצרפת. 

למחרת אני משכימה כדי להספיק לעזור למרים.  

"קחי שלוש נשימות," אני פותחת ושולחת אותה לדמיין את הלידה ואת האנשים התומכים בה. אחר-כך אני מבקשת כי תִּראה את עצמה ואת האור הבוקע מתוכה ומתפשט. מרים מרוכזת מאוד ואני מרוצה לראות את תווי פניה המתרככים ונרגעים. התרגיל קצר וממוקד במכוון. לדמיון שלנו יש את הכוח להבהיר את עולמנו הפנימי, ולהתחבר ממנו לאמיתות שהן לעיתים גדולות יותר מאלו שנראות במציאות הגשמית. זוהי כוחה של העבודה, חיבור לעולם הפנימי ובניית יכולת ליזום בתוכו באופן המכוון את המציאות. בילדותי, פי היה חתום במשך חודשים ושנים. אבי הניח עליו רטייה בשל צורך רפואי, ולא יכולתי לשוחח עם אף אדם. מתוך כך למדתי להתבונן. ומתוך כך למדתי את כוחו המופלא של הדמיון. 

אנו מסיימות את התרגיל בזמן המתוכנן. מרים שקטה ואנו נפרדות כל אחת למעשיה. בקרוב יגיעו תלמידותיי, וכפי שאינני מתירה איחורים מצדן, כך גם עליי לכבד את זמנן. 

לאחר שעות ההוראה אני פוגשת את מרים במטבח ואנו אוכלות ביחד את ארוחת הצהרים. "אני מרגישה הרבה יותר טוב, מאדאם אבולקר", היא אומרת לי.  

"את גם נראית הרבה יותר טוב", אני משיבה לה.  

"קודם חשתי כמו עלה נידף, חלשה ושברירית ולבדי. וכעת אני חשה חזקה ויציבה שוב. בטוחה. ואם מתעוררים בי שוב החששות, אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לזיכרון קולך. הוא לבדו משרה עליי רוגע".  

"אני שמחה לראות אותך במצב הזה. מה שהרגיע אותך הוא הדמיון שלך – והוא נגיש לך תמיד".  

מרים מהנהנת ומוסיפה בהכרת תודה, "אני ארחץ את הכלים, לכי לנוח".  

"תודה מרים."  

אני פורשת למיטתי, זו שהבאתי מאלג'יר, וצוללת אל ספרי הקבלה של אבותיי הקדומים. במוצאי שבת אני מתכננת להעביר שיעור לקראת ט"ו בשבט. זהו חג חשוב אצל המקובלים ויש לו מקום משמעותי בתהליך ההתפתחות שלנו. 

אחר–הצהרים אני יוצאת אל החצר. גם בצאתי, אני חולפת על פני דיוקנאות אבותיי ואמותיי, שאני ממשיכתם, שליחתם, להביא רפואה לעולם.  

 

*** 

כפי ששיערתי, טליה שבה כבר למחרת. הפעם לא רק עם משאלת לב.  

"אני רוצה להתמסר ללימוד הזה," היא אומרת לי, "אעשה כל מאמץ להתאים את עצמי לזמנים ולדרישות. מצאתי מטפלת ומשפחתי תעזור. בבקשה, תני לי ללמוד ממך!" 

"כשיש כיוון ויש רצון, החיבור ביניהם יוצר את הדבר החשוב המניע אותנו: כוונה. כעת אני שומעת כי כוונתך חזקה, ואם כך הוא, המציאות תתארגן בהתאם. את מוזמנת להצטרף אלינו, טליה, החל ממחר בבוקר. אנחנו מתחילות בתשע בדיוק".  

אור מתפשט על פניה של טליה, "תודה. אני כל–כך שמחה. אגיע, ולא אאחר". 

טליה פונה לדרכה, אני יושבת בשקט ומתבוננת בגזע העץ שבחצרי, בענפיו ובעלים הבוקעים מהם. לכל אחד מהם מקומו, לכל אחד מהם תפקידו.