קורות חייה מעוררי ההשראה
של שמחה עובדיה פתיה

שמחה עובדיה־פתיה נולדה בכ"ח באב תרצ"ד (11.7.1934), בת שנייה מארבעת ילדיהם של חכם שאול וחביבה פתיה. מתחילת המאה העשרים נעה משפחת פתיה בין בגדד ובין ישראל והשתקעה בירושלים בשנת תרצ"ג (1933), בסמיכות לשוק "מחנה יהודה". אמה של שמחה נסעה ללדת אותה בבגדד, וכשהיתה בת שבועיים חזרה עמה לישראל. 

שמחה למדה בבית הספר רוחמה בירושלים, ובסוף כיתה ו' נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. 

בשנת תש"ב (1942), כשהיתה שמחה בת שמונה, נכחה במעמד הסתלקותו של סבה, חכם יהודה פתיה. לאחר פטירתו, חיה משפחתה של שמחה בביתו ברמת יצחק בזמן שאביה של שמחה, חכם שאול, הסדיר את הירושה ועבד על שימור כתבי אביו, חכם יהודה. כעבור שנתיים, בהיותה בת עשר, נפטר אחיה הגדול, שמעון צדיק, וכשהייתה שמחה בת שמונה עשרה נפטרה אמה בפתאומיות, דבר שטלטל את המשפחה כולה. אביה שקע לתקופה ארוכה באבל כבד, ואחיה יעקב התערער בנפשו. שמחה לקחה אחריות על גידול אחיה ואחותה הקטנים, עזרה לאביה עד ששב לתפקוד, נניהלה את משק הבית וסייעה בפרנסה. ההתמודדות עם קשיי החיים הפכה את האחריות והדאגה לזולת לחלק מאישיותה.  

לאביה של שמחה, חכם שאול, היה מחסן מוצרי מזון לצדקה, שהיו בו מוצרי יסוד רבים. בתקופות המנדט והצנע, למרות המחסור, מעולם לא לקחה לעצמה משפחת פתיה מהמחסן דבר, ושמחה ואחיה הסתפקו בלחם ובמרגרינה בלבד. 

בשנת תשט"ז (1956), כשהיא בת 22, נישאה שמחה לאליהו עובדיה. אליהו עלה כמה שנים קודם לכן מבגדד, ועבד כבנאי וכדוור. לשמחה ואליהו נולדו שישה ילדים: חביבה, חנה, יהודה, איילה, חיים ואסף. שמחה עבדה גם היא לפרנסת הבית, אך הקדישה תשומת לב ומחשבה רבה לחינוך ילדיה. מתוך החסר שהרגישה כשנאלצה לסיים את לימודיה מוקדם ובהשראת החינוך שספגה בבית הוריה, הייתה לה כמיהה חזקה להשכלה ולתרבות. היא העדיפה רכישת ספרים, מינויים למוזאון ולגן החיות על פני רכישת עוד בגדים ועוד מזון. את השכלתה שלה הרחיבה שמחה בקריאת ספרי עיון וקריאה בזמנה הפנוי.  

שמחה ואליהו היו קרובים מאוד לאביה חכם שאול והעריצו אותו. ילדיהם גדלו על ברכי סבם, עצותיו ודרכו הם שכיוונו את ביתם בנושאי לימוד התורה וחינוך הילדים. בתחילת נישואיהם התגוררו היא ואליהו בדירה עם אביה, אחיה ואחותה, ולאחר מכן גרו בשתי דירות קרובות זו לזו בשכונת מקור ברוך.  

שמחה היתה כתובת עבור כל בני המשפחה לשיחה, לעצה או לעזרה מעשית. זאת גם אחרי נישואי אחותה הצעירה. שמחה אירחה ואירגנה שמחות עבור כל המשפחה המורחבת. 

משנת תשכ"ז (1967) ועד שנת תשל"ה (1975) עבדה שמחה כמזכירת מחלקת שיקום בביטוח הלאומי. בעבודתה נחשפה שמחה לאופן הטיפול בנפגעי נפש, ולצד היכרותה האישית עם קשייו והתמודדותו של אחיה צברה תסכול גדול שהביא אותה לרצון למצוא מענה מתאים עבורם. שמחה החליטה להקים מפעל שבו יוכלו פגועי הנפש ללמוד מקצוע, לעבוד ולהתפרנס. אמונתה היתה כי אדם שנמצא בקושי זקוק לקהילה תומכת ולתחושת עצמאות ויצרנות. היא פנתה לקרנות ולגופים עירוניים וממשלתיים, אך לא הצליחה לשכנעם להירתם לרעיון החדשני. בצר לה פנתה לאביה, והשניים החליטו להקים מפעל כזה באופן עצמאי. לאב הייתה קרן צדקה, וממנה הופרש סכום להתחיל את המפעל. בהמשך הצליחו לגייס תורמים נוספים שהזדהו עם הרעיון: ד"ר חנה וישראל אופנהיימר, שהיו ניצולי שואה והחליטו להשתמש בכספי השילומים שלהם לשם תמיכה במפעל, וקרוביהם יחזקאל ופועה נאומברג. מכספי ההשקעה נקנה בית לצורך הפעילות ומכונות דפוס. שמחה החלה לבקר בבתי חולים לפגועי נפש על מנת להכיר לאנשים את יוזמתה. כך הביאה את העובדים הראשונים למפעל. 

בשנת תשל"ה (1975) הקימה שמחה עם אביה את המפעל הראשון בארץ לשיקום תעסוקתי, מפעל "חזו"ן פתיה".   

המפעל החל דרכו בשכונת "אבו באסל" בירושלים (שכונה סמוכה לשוק מחנה יהודה) ובהמשך עבר לבניין בשכונת סנהדריה. עובדי המפעל עסקו תחילה בדפוס, כריכה ותפירה. עם השנים נוספו והשתנו האפשרויות. התלהבותה של שמחה בהקמת המפעל הדביקה את כל בני משפחתה, וכולם נרתמו בשלבים שונים לעזרה. בנה, הרב יהודה עובדיה־פתיה הפך שותף לעבודה האינטנסיבית וליווה את המפעל לאורך שנים. המפעל הצליח והפך דוגמה ומופת לרעיון של שיקום תעסוקתי. בעקבות הצלחתו הוקמו מרכזים נוספים כאלו, עד שהרעיון הפך למוכר ונפוץ בעולם הטיפול. מאות אנשים ונשים ניצלו מאשפוז וזכו לחיות חיים יצרניים ומספקים. מפעל "חזו"ן פתיה" קיבל אליו כל אדם, מכל שכבות ומגזרי האוכלוסייה הישראלית. בכניסה למפעל נחקק הפסוק "הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד" (איוב, לא טו). פסוק זה היה המוטו של חכם שאול פתיה: בני האדם כולם קורצו מאותו חומר ושווים לכל דבר. המילה "חזו"ן" בשם המפעל, הוא ראשי תיבות: חולים, זקנים ונכים. יחס זה של שוויון תחת פטרונות, של מבט חומל ופתוח על אנשים עם מוגבלות, היה היחס שאליו חינכה שמחה את משפחתה, וכך חיה היא עצמה. 

בכל רגע פנוי חשבה שמחה כיצד לשפר את העשיה ולהיטיב עם העובדים. שמחה דאגה שהעבודה במפעל תכלול היבט חינוכי למוסר עבודה וחריצות ותגמלה את העובדים על כך. היא לקחה אותם לטיולים בארץ, דאגה לחוגים והעשרה מתוך תפיסה כי חיבור חברתי בין העובדים ייטיב עמם ויהיה נדבך נוסף בשיקומם. העובדים אהבו להגיע למפעל עד כדי כך שגם בימי שלג ועצירת תחבורה ציבורית היו עובדים שטרחו והגיעו ברגל על מנת שלא לפספס יום עבודה. המפעל הפך בית עבור עובדיו, ושמחה הייתה מעין אימא לכולם. היא הרעיפה אהבה על העובדים, הקשיבה להם ועזרה בכל בעיה שבה נתקלו. את האהבה הזו היא קיבלה חזרה עשרות מונים. המעבר למפעל אחרי שנותיה כמזכירה במחלקה לשיקום בביטוח לאומי היה ביטוי לחזון ולרצון של שמחה בתיקון בעיות שראתה במציאות. בו בזמן היה זה גם גשר לעצמאות עבורה. היא עמדה בקשר אסרטיבי עם בעלי תפקידים רמי מעמד. עוצמתה וכוחותיה באו לידי ביטוי בעשייתה ובזכות תחושת השליחות ואמונתה בדרך שהיא סוללת. 

שמחה המשיכה לעבוד במפעל "חזו"ן פתיה", לנהלו ולפתחו עד ימיה האחרונים. כשחלתה בסרטן המשיכה להיות מעורבת ככל שהתאפשר לה בחיזוקו וקידומו, ונותרה בקשר עם העובדים. הגשמת החזון והצלחתו העצימו את אמונתה בכוחותיה ואת החופש שלה לעשייה בתחומים נוספים, ובשנותיה האחרונות הקימה תכנית להעצמת נשים שכללה העצמה באמצעות תאטרון, אמנות וכתיבה. את העצמתה שלה רצתה לאפשר גם לאחרים, ופתחה את המפעל כבית ליוזמות חברתיות נוספות בשעות אחר הצהריים. 

בשנות ה־90, לאחר פטירת אביה, כיוון שלא נותר מי שישא את שמו אחריו (אחיה לא נישא) הוסיפה לעצמה שמחה את שם המשפחה פתיה. במקביל לניהול האינטנסיבי של המפעל הקימה את מכון הרב יהודה פתיה להוצאה לאור של כתבי סבה. מהלך זה דרש ממנה עבודה רבה בעימוד, הגהה, הבאה לדפוס, מציאת עובדים מתאימים ושיווק. 

מסורת יהודי בבל הייתה עמוד היסוד התרבותי של שמחה. היא הייתה גאה מאוד במסורת זו ובמורשת משפחת פתיה. בשנת 2003 תמכה שמחה בהקמת "אנסמבל היונה"בידי בתה ובנה חביבה ויהודה וליוותה אותו בתמיכה כלכלית, עצה ומעורבות.   

בשלוש השנים האחרונות לחייה חיה אצל בתה, חביבה פדיה, בבאר שבע. שם נפטרה בגיל 77, בי' בתמוז תשע"א (11.7.2011). שמחה נטמנה בהר המנוחות בירושלים.