רגעים של עשייה וחוסן
בחיי שמחה עובדיה פתיה

"תכבו את האש! תכבו את האש!" נשמעו הצעקות במסדרונות מחלקת השיקום של סניף הביטוח הלאומי בירושלים. בבהלה, החלו האנשים לברוח עד שהבינו שמדובר בטעות. בחור צעיר עמד באמצע המסדרון וצעק מפני שרפה מאיימת.  

שמחה יצאה מהדלפק שלה ופנתה אליו בקול שקט ונחרץ, "יעקב, מה קרה? איפה אתה רואה אש?"  

יעקב הצביע בהיסוס לעבר אחת פינות החדר ושמחה הלכה בעקבותיו. רק לאחר שהחל להירגע והתיישב על הספסל באולם הממתינים, שבה שמחה לדבר איתו, "יעקב, מה מביא אותך לכאן באמצע היום? רק לפני שבוע התחלת עבודה חדשה". 

"לא טוב לי שם. אני צריך משהו אחר".  

"למה?"  

"אנשים נכנסים ויוצאים, רעש בכל מקום. זה ליד רחוב ראשי ואני צריך שקט, את יודעת".  

"בוא. נקבע לך תור חדש לאסתר", שמחה הסתירה אנחה וחזרה לעמדת הקבלה כדי לפתוח את היומן.  

"חזור בעוד שעתיים", אמרה ליעקב. כשהלך, נכנסה לחדרה של אסתר, המנהלת, כדי לעדכן אותה.  

"מה הפעם?" שאלה אסתר בחיוך.  

"שוב יעקב. הבחור שחוזר אלינו כל הזמן מאז שהמלחמה נגמרה".  

"אבל שמחה, את יודעת שאנחנו לא יכולים להציל את כולם".  

"אני יודעת, אבל חשבתי על משהו. אם רק היה מקום עבודה שמתאים לו, ממש מתאים, זה היה אחרת".  

"אולי פשוט אין עבודה שמתאימה לו? אנחנו לא יכולות להמציא עבודות". 

שמחה שקעה בהרהורים.  

עם תום יום העבודה, יצאה שמחה מהמשרד בצעדים מהירים לביתה בשכונת מקור ברוך. אבל המחשבות לא הרפו ממנה. היא ידעה שכאב אחיה, הנכנס ויוצא מאשפוזים פסיכיאטריים, נמהל בכאבה על יעקב ועל כל אלו המגיעים אליה לחפש עבודה, אבל נפשם אינה יכולה להתמודד עם הדרישות. האם באמת אין מקום עבודה שיכול להתאים להם? ואם אין, האם אי אפשר ליצור להם מקום עבודה שיותאם לצורכיהם ויראה אותם? 

אסתר נכנסה לביתה. היא מיהרה להכין ארוחת צהריים לילדיה, אבל קריאות ה"אש" מהבוקר עדיין הדהדו באוזניה. בינתיים, שבו הילדים מבית-הספר והיא נפנתה אליהם, לחבק ולהתעניין בשלומם. שעה קלה אחר-כך נכנס הביתה גם אביה, חכם שאול. הוא גר בסמוך ומגיע אליה כמעט מדי יום. מאז נפטרה אמה, עוד לפני שהתחתנה, היא דואגת לו.  

"סבא!" קמו הילדים לעברו בשמחה וכל אחד בתורו נישק את ידו. חכם שאול חייך, הושיב אותם על ברכיו וביקש לשמוע על לימודיהם.  

"מה שלומך, בינתי? פנייך לא כתמול שלשום", פנה פתאום אל שמחה.  

"ברוך ה', אבא, אין על מה להתלונן". 

"ובכל זאת, משהו מטריד את מנוחתך. ספרי לי". 

אסתר התיישבה ליד אביה. מדוע שלא תשתף אותו? והרי פעמים רבות היא משתפת אותו ותמיד יש בפיו עצה טובה. 

"הבוקר הגיע למשרד בחור שהיה במלחמה. הוא נכנס וצעק שיש אש. לא היה כלום. שום עבודה שאנחנו מוצאות לו לא מתאימה, והוא חוזר אלינו כל שבוע. לא מצליחים לעזור אצלנו לפגועי נפש, לא מבינים בכלל מה הם עוברים ומה הם צריכים. הלוואי שהיה מקום שהיה מותאם להם, אבל אין כזה", ושמחה עצרה לרגע את שטף הדיבור והסתכלה בעיניו של אביה, "מי כמונו יודע…"  

אביה הנהן. אכן, מי כמוהם יודע. הרי בנו יוצא ונכנס למסגרות פסיכיאטריות, ולמרות כישרונו וחוכמתו לא מצליח להחזיק שום מקום עבודה. לפתע קם חכם שאול, הוציא מהספרייה את פרקי אבות, פתח במקום מסוים והושיט לשמחה.  

"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", קראה בניגון הבבלי, הניגון שבו קראו בבית.  

"בינתי, אם אין אנשים שיעשו מעשה, לכי בדרכי אבותייך ועשי חסד בעצמך. האדם לא נולד רק לעצמו…" 

"אלא כדי לתת", השלימה שמחה את המשפט שעליו חונכה, מאז הייתה ילדה ועד היום. 

למחרת התעוררה שמחה עם הקלה. היה לה רעיון, כיוון, ותקווה בלב. מיד כשהגיעה, נכנסה למשרדה של אסתר, המנהלת, ולא יצאה ממנו שעה ארוכה. 

הימים עברו, שמחה כתבה לכל מי שנדמה לה שיכול לתת יד, למשרדי ממשלה, לגורמי עירייה ולמוסדות רווחה. מכתבי התשובה שקיבלה נערמו כמו חומה בצורה שמטרתה לערער את ביטחונה ולאיים על חלומה. בשפה מקצועית, לפעמים באריכות ולפעמים בשורות ספורות בלבד, הסבירו המכתבים כי פתיחת מקום מיוחד להעסקת חולי נפש, כפי שהציעה, אינה מציאותית ואינה אפשרית. אחד אף הגדיל לעשות וקרא ליוזמתה "חלום באספמיא".  

שמחה החלה מכתתת את רגליה, אולי אם תסביר בעל-פה יקשיבו לה… אבל איש לא התפנה אפילו להקשיב. במשרד שבו עבדה הזהיר אותה אחד מהבכירים לבל תחרוג ממקומה. באותו יום התפטרה מרוב ייאוש.  

"הייאוש, בינתי, איננו מועיל לאיש. ואנחנו רוצים להועיל", אמר אביה.  

"אבל אבא, אני שומעת רק פוליטיקה ושיקולים לא ענייניים", השיבה והציגה את ערמת המכתבים, "חלום באספמיא, הם אומרים".  

"טוב מאוד" פסק חכם שאול, "מחלומות יצאו דברים טובים מאוד, והרעיון שלך ראוי וטוב! אם המוסדות לא רוצים בו, נקים משהו בעצמנו". 

שמחה נדהמה, "אבל אבא, מאיפה נשיג את הכסף?" 

"יש לי כסף בקרן הצדקה, אפריש ממנו סכום ראשוני. נתחיל ואחרינו יבואו אחרים. אני סומך עלייך שתעשי נכון".  

עיניה של שמחה דמעו. הצעתו של אביה הייתה יותר ממשענת כלכלית. היא הייתה התמיכה, הרוח הגבית, שנזקקה לה. 

כבר למחרת החלה שמחה להתרוצץ בכל העיר. היא נסעה למחלקות הפסיכיאטריות כדי לשוחח עם המטופלים ובני משפחותיהם ולהקשיב לחלומותיהם. 

"כמה הייתי רוצה לגור בבית אמיתי לא בחדר בבית-החולים", אמר לה אחד המאושפזים.  

"אני חולמת לקום בבוקר ולעבוד במשהו אמיתי, אולי אפילו להרוויח קצת כסף", אמרה אחרת. 

 "אני חוששת ממה שיהיה איתו אחרי שנזדקן ולא נוכל לעזור לו", לחשה לה אחת האימהות, "מי יהיה שם בשבילו?" 

שמחה רשמה לעצמה את כל מה ששמעה. היא סיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע על החזון שלה ובדרך אספה תובנות; החלומות שלהם דחפו אותה, הפחדים חידדו את תוכניותיה.  

"אני חושבת שמצאתי מקום מתאים, ליד מחנה יהודה. והזמנתי מכונות כריכה מקצועיות ומכונות תפירה יש כבר מי שרוצים להגיע", עידכנה את אביה.  

"הקב"ה מאיר לך את הדרך הנכונה, בינתי".  

שמחה הייתה בעננים. לפני שיצאה לפגישות נוספות, קרא אחריה חכם שאול, "חזון פתיה!"  

שמחה הסתובבה.  

"חזו"ן פתיה", הסביר אביה, "ראשי תיבות: חולים, זקנים ונכים, זה החזון, כולם יכולים להשתלב ולתרום לחברה בעשייתם. הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד". 

כעבור חודשיים נפתחו שערי המפעל. שמחה עמדה נרגשת כדי לקבל את פני העובדים. היא, שלא הייתה אשת מקצוע בתחום הרווחה, אספה את כל שראו עיניה בעבודתה בביטוח הלאומי ואת נסיונה הממושך עם אחיה האהוב, וטוותה אותו למפעל המעסיק אנשים ומכשירם לחיים מקצועיים ולהשתלבות בחברה. את סביבת העבודה אירגנה כך שלא תאיים על העובדים, אלא תצמיח אותם. "זה לא משחק ילדים", אמרה תמיד לכולם.  

מדי יום הגיעו עובדי המפעל, העבירו את הכרטיס ששמחה הכינה להם להחתמה ופנו לעבודה. ההזמנות החלו להצטבר. 

"בוקר טוב שמחה!" שמעה קול מוכר באחד הבקרים. 

"בוקר טוב יעקב, איחרת, מה קרה?"  

"התעוררתי מאוחר ועם מצב רוח לא טוב, היה לי קשה לצאת מהמיטה".  

 "יעקב, נצטרך למצוא דרך שבה תעמוד בזמנים למרות הקושי! אני אשתדל לעזור עם המצב רוח. אבל אתה תגיע מחר בשמונה." 

 יעקב מחייך במרירות, "כאילו זה משנה משהו.."  

"בוודאי שזה משנה, יעקב, חסרת לנו – איך נספיק את העבודה בלעדיך?"  

"אני מכיר את סוג העבודות האלו, יום אחד עוטפים קופסאות, למחרת מסירים את העטיפות, העיקר שהמשוגעים יהיו עסוקים".  

העובדים מגחכים. שמחה עוצרת ממלאכתה, "חלילה וחס! דבר כזה לא יקרה במפעל שלנו! אלו עבודות שבאמת הוזמנו, ויש עלינו אחריות. עליי ועליכם."  

אחת העובדות מקשה, "באמת? מי סומך ככה על משוגעים?!" 

"אני!" מכריזה שמחה בנחרצות ומתרוממת מכיסאה מלוא קומתה הקטנה, "אני סומכת עליכם, וכדאי מאד שגם אתם תתחילו לסמוך על עצמכם!"  

כל המבטים תלויים בה, מאז שחלו לא קיבלו דרישות כאלו מאף אחד.  

"כשהתחלתי עם רעיון המפעל אנשים שאלו 'את לא מפחדת לעבוד איתם?' ואתם יודעים מה עניתי להם?"  

עיני כולם מביטות בה במבוכה.  

'אנשים 'נורמליים' כמותכם מפחידים אותי פי כמה'. יאללה, בואו נעבוד כדי לעמוד במשימות לשבוע הזה, אנחנו לא רוצים שיגידו עלינו שאנחנו לא רציניים…"