קורות חייה מעוררי ההשראה
של אסתר כנפו

אסתר כנפו לבית קדוש נולדה בשנת תרע"א, (1910), במוגדור, כבת הראשונה מתשעת ילדיהם של מסאן (משה) ודואני (דינה) קדוש.  

אסתר למדה עד כיתה י' בבית הספר אליאנס, ("אקול פרנקו איזראלי"), ומשסיימה את לימודיה עבדה בחנות כלי כתיבה מקומית. בעלת החנות, מדמוז'ל פויסה, לימדה את אסתר היסטוריה, ספרות ושירה צרפתיים וחשפה אותה לחשיבה מודרנית, הפותחת בפניה אפשרויות חדשות. היא הפכה לדמות משמעותית בחייה של אסתר לאורך שנים.  

בתקופת עבודתה בחנות הכירה את בעלה שלמה־חי, בנו של רב הקהילה דוד כנפו. שלמה־חי החל לפקוד את החנות לעִתים קרובות, ומדמוזאל פויסה, שהבחינה בכך, עודדה את אסתר להיפגש אִתו. בשנת תר"צ (1930) הם נישאו. לאסתר ולשלמה־חי נולדו 13 בנים ובנות, אשר חלקם סבלו מבעיות בריאות שדרשו טיפול בידי רופאים בערים מרוחקות. אסתר לא חסכה במאמצים על מנת לאפשר לילדיה לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר.   

בשנת תרצ"ה (1935) נהרג גיסו של שלמה־חי בתאונת דרכים בעבודתו כנהג משאית. מזל, אחותו של שלמה, ושלושת ילדיה הקטנים נותרו ללא פרנסה ושבו לבית הוריה. אסתר, בליווי של מדמוזל פויסה, הגישה תביעה לחברת הביטוח וייצגה אותה בבית המשפט, פעולה שבעיני קהילת מוגדור לא נתפסה כאפשרית באותה התקופה. בזכות התביעה זכתה מזל בפיצויים. המשפחה הכירה תודה גדולה לאסתר על כך. 

שלמה־חי עבד בבית מסחר צרפתי בעיר, ואסתר טיפלה בבית ובילדים. לאחר כמה שנים החליטה אסתר לעזור בפרנסה. שלמה־חי התנגד בתחילה, בעיקר מפני שנשים נשואות במוגדור לא עבדו.  

אסתר הציעה לנערות צעירות במלאח (ה"רובע" היהודי העני והצפוף מבין הרבעים היהודיים בעיר) שלא למדו בבית ספר ללמוד אצלה את מלאכת הרקמה. היא לימדה אותן רקמות מיוחדות ומבוקשות כמו רקמת ה"ז'ור" הצרפתית.  עם הוריהן סיכמה שהבנות ילמדו את המלאכה בחינם, ושאם הרקמות תימכרנה יקבלו גם שכר. אסתר הקימה את מפעל הרקמות שלה והצליחה להתפרנס ולפרנס את הנערות. בשנת תש"ז ((1947 השיגה זיכיון לתפירת הלבשה תחתונה ממותג צרפתי ידוע. היא פתחה מתפרה, שבה העסיקה כ־20 בנות תמורת משכורת. כך הייתה לאישה הראשונה בעלת עסק עצמאי במוגדור.  

אסתר בחרה ללכת בדרכה הייחודית בתחומים נוספים. היא הייתה הנערה הראשונה באזור שרכבה על אופניים והאישה הראשונה בעלת רישיון נהיגה.  

אסתר התעקשה להעסיק נשים ממשפחות עניות בקהילה על מנת לאפשר להן עצמאות כלכלית. היא הקפידה על רמה מקצועית של עובדותיה, ולא העסיקה עובדות שלא עמדו בלוחות זמנים ואיכות העבודה. העבודה במפעל של אסתר לא הסתכמה רק בהתמקצעות במלאכת הרקמה ובפרנסה. אסתר עסקה גם בחינוכן של הנערות, לימדה אותן צרפתית, חינכה למוסר עבודה וחריצות, דאגה לשלומן וטובתן של העובדות במתפרה, עזרה להן לקבל טיפולים רפואיים אם נדרשו להם ובעיקר עודדה אותן שלא להסכים לשידוכים עם גברים מבוגרים. הוריהן של הבנות נתנו באסתר אמון, הקשיבו להצעותיה ולפני הבנות נפתחו דרכים ליציאה ממעגל העוני.   

שלמה־חי היה אספן ספרים, ספריית ביתם מנתה אלפי ספרים, ובני הקהילה שאלו מהם תדיר. בתקופת מלחמת העולם השנייה איבד שלמה־חי את עבודתו, ופרנסתם הפכה דחוקה. אסתר ושלמה-חי הקימו ספרייה בתשלום ומכרו גם כלי כתיבה ועיתונים.  

ביתם של אסתר ושלמה היה פתוח לאורחים. אחיותיה הצעירות של אסתר נשלחו להתחנך אצלה, והן גרו עמם חודשים רבים. גם שליחים מישראל שהגיעו לקהילה התגוררו בביתם. בשנת תש"ב (1942), הגיעו למוגדור פליטים שברחו מהמלחמה באירופה. המשפחה עודדה את הקהילה לקלוט אותם, ובעצמה שיכנה בביתם זוג ושני ילדים במשך כשנתיים וחצי. בשבתות עמד בביתם קנקן ענק של מים רותחים עבור בני הקהילה, ולקראת החגים דאגה אסתר להכין מצרכי החג למשפחות נזקקות רבות. 

בשנת תש"ה (1945) ייסדה אסתר את ארגון נשות ויצ"ו במוגדור, והייתה לנשיאתו. היא אירחה בביתה אירועי התרמה של הארגון ועסקה בפעילות חסד ובפעילות ציונית. היא הקימה אגודת נשים שפעלה למען משפחות נזקקות, אגודה זו הייתה מקבילה לוועד הקהילה, שכלל גברים בלבד.  

שלמה־חי החל לשמש כמזכיר הפועל המזרחי במוגדור. הזוג כנפו ערכו בביתם כינוסי לימוד ותמיכה בציונות. בשנות החמישים הם ארגנו את הקבוצה הראשונה של עליית הנוער ממוגדור. בעצמם קיוו לעלות כמשפחה שלמה, אך ראו שרצונם אינו מתממש. בשנת תשי"א (1951), שלחו את בניהם אשר ודניאל עם קבוצה של עליית הנוער. בשנת תשי"ג (1953), לאחר שרוב בני הקהילה עלו לישראל, הרשו לעצמם אסתר ושלמה-חי לעזוב את מוגדור לקראת עלייה. הם עברו קודם לקזבלנקה במטרה לצרף אליהם את הוריה של אסתר, שהסוכנות סירבה להעלות אותם ללא משפחה שתעבוד בארץ ותכלכל אותם.  

המשפחה נשארה בקזבלנקה במשך שלוש שנים. בשנת תשט"ו (1956) עלו ארצה עם אמה של אסתר, דואני, ושבעה מילדיהם. משפחת כנפו התגוררה במעברה בעפולה. אסתר הזדרזה לקנות עבור המשפחה דירה בעיר לוד, והם עברו לגור בה. בכל שנותיהם בארץ גרה אִתם מאמא דואני. 

שלמה־חי הקים בלוד בית כנסת על שם אביו, רבי דוד כנפו, שבו שימש כחזן ומנהיג רוחני. בהמשך היה חבר עירייה. אסתר דאגה לילדי העולים שלא מצאו מסגרת לימודים ראויה. היא שכנעה את הוריהם לשלוח אותם ללמוד בפנימיות, במחשבה כי מוסדות עליית הנוער והציונות הדתית יאפשרו לילדים לקבל השכלה ולהמשיך לשמור על המסורת כפי שהיה במרוקו. הדים על פעילותה החינוכית של אסתר הגיעו לשר החינוך דאז, משה שפירא, והוא הגיע ללוד כדי להסיע אותה ליישובי הסביבה לפגוש את הורי הילדים.  

בשנת תשכ"ג (1963) שכלו אסתר ושלמה את בתם רותי בהיותה בת עשרים. הזוג שקע באבל כבד, ורק היותם מנהיגי קהילה המשמשים דוגמה דחפה אותם להמשיך בעשייה. 

במלחמת ששת הימים גויסו ארבעה מבניה. אסתר הרגישה צורך לתת יד ולחזק את החיילים. יחד עם נשים נוספות היא גייסה תרומות לחיילים ממשפחות בלוד, רמלה ובאר יעקב, והעבירה אותן לשר האוצר, פנחס ספיר. התארגנות המשפחות במלחמת ששת הימים נמשכה כמה שנים בהובלתה של אסתר, ונקראה אח"י – אימהות חיילי ישראל. התארגנות זו הקדימה את קרן ליב"י, שנוסדה שנים אחר כך. 

אסתר המשיכה לחזק נשים מקהילתה במוגדור ולהיות כתובת עבורן גם בארץ. היא הרבתה בנסיעות על מנת לעזור לקרובי משפחה ומכרים רבים. אסתר פקדה באופן קבוע את ביתו של הבבא סאלי ויצרה קשר קרוב עם המשפחה כולה. בנה יוסי התחתן עם רחל, בתו של הבבא חאקי. 

לאחר שנים בעיר לוד ביקשה אסתר לעבור לירושלים. בעלה, שהיה מחויב לבני קהילתו בלוד, לא רצה בפרידה, אך אסתר התעקשה לחיות בעיר הקודש, שאליה ייחלו עוד במרוקו. בשנת תשמ"ב (1982), בגיל 72, זכתה בכך. בני הזוג התגוררו ברחוב בצלאל בירושלים. כעבור 15 שנה נפטר שלמה־חי. בסוף חייה חלתה אסתר בדמנציה. 

אסתר כנפו לבית קדוש נפטרה בשבת, ט"ו בשבט תשס"ג (18.1.2003), כשהיא כבת תשעים ושתיים.