רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ויקטוריה שלם

סעודת השבת הסתיימה. על השולחן עדיין מונחים בקבוק העראק וספר שירת הבקשות, שהם חלק בלתי נפרד מכל סעודה עם הדודה ויקטוריה. "ככה עשו אצל האבא שלי וככה אני עושה", היא מכריזה תמיד בגאווה.  

הדודה ויקטוריה איננה באמת דודה שלי. למעשה היא דודה של אימא שלי. אבל ככה זה אצלנו במשפחה, דודה היא דודה ואני קוראת לה ככה מאז ומעולם. מאז הדוד אליהו נפטר המשפחה מארגנת תורנות להיות אִתה בשבתות. השבת תורי. למען האמת, קצת העיק עליי כשאימא הודיעה לי שאני "זכיתי". היו לי תכניות אחרות. בשבתות אצל הדודה ויקטוריה אני חייבת לקום מוקדם, ואין זמן לקרוא כי בכל רגע פנוי הדודה מצפה שנלמד, ובכלל… הזמן עובר אחרת, והשבת כמו… סמיכה יותר, עתיקה יותר, שייכת לעולמות אחרים.  

מאז סיום הסעודה ויקטוריה יושבת עדיין אל השולחן, מהורהרת בצורה שאני לא מכירה אצלה. היא, שתמיד מאיצה בנו לסיים את הסעודה כדי שנספיק ללמוד תורה, יושבת כעת חולמנית. אני מתלבטת אם לקחת ספר קריאה ומחליטה לגשש: "דודה, את זוכרת, שכשהיינו ילדים רפאל ואני שיחקנו שש בש אחרי הסעודה, ואת סגרת לנו את הלוח כדי שנשב ללמוד אִתך במקום לשחק?" היא מתנערת לרגע משרעפיה וחוזרת לנחרצות האופיינית לה. "נכון! בשבת קודש לא מתאים דברי הבל, השבת ניתנה לתענוג הרוחני האמיתי, ללימוד התורה." "אז שנשב ללמוד קצת?" אני מציעה, היא מהנהנת בפיזור דעת. כשאני חוזרת עם ספר פירושיו של המלבי"ם, אני רואה כי נוספה ארשת שחוק לפניה המהורהרות. אני מתחילה לדאוג מעט. "הכול כשורה, דודה? על מה את חושבת?" הדודה מחייכת ונפנית אלי, עיניה נוצצות כשל ילדה.  

"חלמתי הלילה חלום," אומרת הדודה כממתיקה סוד. "ההורים שלי שניהם באו אליי בחלום, גם אבא גם אימא. זה היה כל כך נחמד, ומיוחד," היא מחייכת שוב ואור קורן מפניה. אני נושמת לרווחה, נרגעת. תמיד כשהיא מדברת על בית הוריה אני מרגישה ממנה געגוע חזק כל כך, אישה בת שמונים, ועדיין כל כך שמחה מחלום על הוריה… "מה היה בחלום?" אני שואלת, מקווה לשמוע פרטים שאינני מכירה. "אימא ישבה ליד מיטתי, ליטפה אותי והגישה לי צלחת ממתקים שהייתה מכינה כשהייתי ילדה. שוחחנו. אחר כך קמתי, נישקתי את ידה, טעמתי מהממתקים… והכול היה… מתוק כל כך, נעים, כמו באמת אצל אימא. ואז היא סימנה לי לצאת אל הסלון. עשיתי כמצוותה בלי להבין למה ולאן היא שולחת אותי, לקחתי את צלחת הממתקים, והנה אבא, יושב ולומד ליד שולחן האוכל בבית שלי פה בירושלים. ניגשתי אליו והגשתי לו את הצלחת. הוא סימן לי בראש שאשב לידו. כמה התרגשתי. רציתי לספר לו מחשבות שיש לי, חידושים בתורה, לספר על ירושלים וארץ ישראל, על המשפחה, כל כך הרבה דברים… אבל לא העזתי להפריע, לא העזתי לפנות אליו אם לא יפנה אליי, כמו הייתי עדיין ילדה ולא אדם מבוגר. רק הקשבתי ללימודו. כך התעוררתי. כל גופה של ויקטוריה פונה אליי הפעם, והיא קורנת ממפגש החלום הזה. "כאילו קיבלתי מתנה" היא צוחקת. אני מחייכת ומתרגשת אִתה "אני שמחה בשבילך כל כך!" 

אנחנו לומדות מעט בחומש ובפירוש האהוב מאד על דודתי, ושוב אני מתפעלת מהידע הרב שלה, ומהזיכרון! גם בגילה המופלג היא מזכירה לי מדרשים ופירושים ומדקדקת בקריאת הפסוקים וההטעמה הנכונה של כל מילה ומילה. כמה פעמים עצרה אותי בקריאה והעירה לי לתקן את קריאתי. רוב הנשים בגילה בקושי יודעות קרוא וכתוב. איך היא התגלגלה להיות כל כך שונה ואחרת? השאלה מעולם לא עלתה בדעתי. אני מתבוננת בתווי פניה, בהבעתה, מנסה לפצח את הסוד. 

"שרה, תתרכזי!" אני מתכווצת. נזכרת כיצד הבוקר בבית הכנסת העירה לנערות שדיברו בתפילה. גם שם התכווצתי, רציתי שהאדמה תבלע אותי במקום. לא שזה חדש לי, בכל פעם שאני נמצאת אִתה ברחוב או בבית הכנסת היא מעירה לאנשים על שמירת מצוות, כבוד לתפילה. אבל אני לא מצליחה להתרגל, זה קצת מביך.  

בסיום התפילה נתקלתי באחת הנערות, הייתי נבוכה וגמגמתי התנצלות. הנערה חייכה חיוך רחב וחם, אמרה שלא אדאג, היא, חברותיה והמשפחות שלהן מכירות שנים את ויקטוריה ויודעות ומרגישות שההערות שלה באות מאהבה. הן לא נפגעות. הן אוהבות את הסניורה ויקטוריה. הופתעתי. כמה שונות התגובות שלה ושלי, אולי אני מפספסת משהו?! 

כשהלכנו הביתה הן בירכו אותה בשבת שלום חמימה, והיא נפרדה מהן במאור פנים. "שבת שלום, שתזכי לביאת המשיח". בטוח אני מפספסת משהו. 

ויקטוריה סוגרת את הספר. "היום, לכבוד החלום הזה, ולכבוד חלומותיו של יוסף בפרשה, אקדיש את השיעור לנושא כיבוד אב ואם וחינוך הילדים. יש מדרשים יפים מאד בעניין הזה, וזהו נושא שחייבים לעסוק בו בדור הזה פה בישראל. את יודעת, לא ככה היה במצרים בילדותי, ובטח שלא בסוריה… היה הרבה מאוד כבוד בדיבור עם ההורים. לא שפחדנו, בבית שלנו לא צעקו אף פעם, להורים שלי הייתה דרך חינוכית מיוחדת ונעימה, אספר לך על כך בהזדמנות. אבל לכולם הייתה יראת כבוד כלפי המבוגרים." 

"אז מה השתנה?" אני שואלת. 

"אני רואה היום כמה הורים מתאמצים ומחנכים, אבל דומה שהילדים לא רואים את זה. לנו היה ברור תמיד שההורים שלנו מגדלים אותנו הכי טוב שאפשר. כיבוד הורים היה דבר טבעי ומובן מאליו. היום הדבר קשה פי כמה. אז ננסה ללמד בחשיבותו ויופיו של חינוך ליראה וכבוד."  

אני לא מתאפקת ומקשה: "למה את מתכוונת ב'טבעי ומובן מאליו', דודה? באמת אף פעם לא כעסת על ההורים שלך? לא הייתה לך ביקורת על דברים שהם עשו?" 

"ביקורת? לי? עליהם? מה פתאום?! ראיתי בהם… צדיקים. הם באמת היו צדיקים, דעי לך. שניהם, כל אחד בצורה אחרת." 

"אבל… בטח היו דברים שאת ראית אחרת, כי העולם השתנה, והם היו שייכים לתרבות אחרת לזמן אחר." 

"מה אגיד? הם היו מיוחדים מאוד. אני זוכרת שאפילו כאשר ביקשתי מאימא שלי עצות, היא הייתה אומרת לי 'אני מעולם ישן, העצות שלי לא מתאימות לך, את צריכה לחשוב לבד מה מתאים היום'."  

"נו? וזה לא אכזב אותך? לא פגע בך? אני לא מבינה!" משהו בחד־משמעיות הזו ובחיוביות הזו שלה כלפי ההורים שלה אפילו מרגיז אותי, הרי לא יכול להיות שהם היו מושלמים לגמרי! 

ויקטוריה מסתכלת בי משתוממת. "זאת אימא שלי! היא תמיד רצתה בטובתי!"  

אני מתחילה לחשוב שאנחנו פשוט לא מדברות באותה השפה. מוותרת על הינסיון ומציצה בשעון. "תכף יגיעו התלמידות שלך לשיעור של אחר הצהריים, תנוחי קצת." אני ניגשת להכין תה לבאות השיעור, וממשיכה לחשוב. זה באמת יכול להיות?! איך זה יכול להיות?! 

"אני שומעת שמישהי כבר דופקת בדלת, שרה. פתחי לה, בבקשה." 

"שבת שלום," אני מברכת את הנכנסת. פניה אינן מוכרות לי, כנראה תלמידה חדשה. אני מבחינה לפי לבושה שהיא איננה נמנית על ציבור מתפללי בית הכנסת. מעניין כיצד הגיעה לכאן. "שבת שלום!" מכריזה דודה ויקטוריה בקול עולץ וקמה לקראת תלמידתה. "שבת שלום, הרבנית!" מברכת אותה התלמידה, "למה לקום לי? שבי הרבנית, שבי." 

אני חוזרת למטבח ומקשיבה בסקרנות לדודה ויקטוריה ולתלמידה משוחחות. ניכר שיש ביניהן קשר קרוב, לא סתם מורה ולומדת. כנראה זו תלמידה מיוחדת. כשמגיעות עוד ועוד תלמידות אני מבינה שזמן רב חלף מאז הייתי אצל הדודה בשבת, וכבר אינני מכירה את כל תלמידותיה. הן רבו, ולמרבה הפתעתי הן גם שונות מאוד זו מזו וממה שציפיתי אני. דתיות, חילוניות, מסורתיות, מכל מיני גוונים ועדות. כולן מברכות את דודתי ונשאלות מפיה על ילדיהן, משפחותיהן. נראה כי היא מעורה בפרטי חייהן של כל אחת ואחת "תטעמו משהו, תברכו." התלמידות מברכות והדודה עונה "אמן" בשמחה ובכוונה. "אתן יודעות, כשהייתי ילדה היו מטעמים על השולחן בשבת, ולנו הילדים לא הייתה רשות לקחת מהם. אבל אבא ישב ונתן לנו לטעום מכל דבר בעצמו." אני ממהרת למטבח להביא עוד כיבוד וחוזרת לשקט של תחילת לימוד. דודה ויקטוריה מפליאה אותי שוב בידיעותיה המופלגות, בחכמת החיים שלה וביכולתה לשזור פסוקים ומפרשים, סיפורי צדיקים וסיפורים מן החיים לכדי שיעור מרתק. אני מביטה סביבי ורואה כי רוך ואור שורה על פני כולן. הנשים מאזינות מרותקות, וכאילו חוקקות את מילותיה על לוח לִבן. הפעם, אני מתמלאת בגאווה. ברור לי שהדודה ויקטוריה היא דמות נדירה, שלא כל אחד זוכה  להכיר מישהי כמותה, אני צריכה לזכור את זה ולהשתדל ללמוד ממנה כמה שיותר, עד שהדודה מכריזה: "הגיע הזמן לסעודה שלישית, יקרות, נתראה בשבת הבאה."  

התלמידות מתפזרות, ורק תלמידה אחת, עוזרת לנו לסדר את השולחן ונראה שהיא לא רוצה לעזוב. "אסתר, את לא צריכה ללכת לסעודה שלישית בביתך?" "אנחנו… לא נוהגים כל כך," היא אומרת בביישנות. "אם כך בואי, הצטרפי אלינו," פוסקת דודה ויקטוריה. אסתר מהנהנת בשמחה, והן צוללות לשיחה עמוקה. אסתר ובעלה עלו לא מזמן, והם לבדם ללא משפחה בארץ. השיעור העלה בה געגועים ושאלות. כיצד ניתקה את ילדיה מסבא וסבתא, ואיך ילמדו כיבוד הורים כמו שצריך?! דודה ויקטוריה ממהרת לנחם אותה כי העלייה לישראל חשובה גם היא, ועד שיעלו גם הוריה, ודאי שניתן לחנך את הילדים לכיבוד הורים ומסורת ולכבוד לזקנים. כשאסתר עומדת ללכת מבטיחה לה ויקטוריה: "בלי נדר, אבוא השבוע לבקר אתכם, להכיר את הילדים ולעזור אִתם קצת, אביא להם משהו נחמד ואשוחח אִתם." "באמת?" אסתר לא יודעת את נפשה, נראה שההצעה מפיגה את הבדידות שדיברה עליה קודם, "בוודאי," אומרת ויקטוריה, "שיתרגלו לזקנות…" מוסיפה בקריצה.  

הדלת נסגרת, הדודה ויקטוריה חוזרת להרהוריה, מפזמת לעצמה בחיוך: "אשרי עם א-ל חי גורלו.."1 מן הפיוט האהוב עליה. אני יושבת לידה בשקט, ממתינה לראות אם אזכה לשמוע את מה שקודם לא נאמר, אבל הפעם, כמו שלמדתי מהסיפור שלה, אני לא שואלת באופן ישיר… מחכה. 

"זה נראה ששימחת את התלמידה הזאת מאוד," אני אומרת לה. ויקטוריה מחייכת. "תודה לא־ל, התורה נותנת חכמה, נותנת קשר ואהבה בלב האנשים. ככה אימא שלי לימדה אותי כל חיי, לעשות חסד עם כל אדם. הלוואי שאגיע לקרסוליה."  

1 "יהיו כמוץ" / ר' ישראל נג'ארה